חוברת הקומיקס Fantastic Four: First Steps יצאה לאור כהזדמנות להציג את סיפור המקור של ארבעת המופלאים מחדש – הפעם כחלק אינטגרלי מהיקום הקולנועי של מארוול (MCU). על הנייר מדובר ברעיון מבריק: לקחת את הסיפור הראשון מ־1961, לשלב בו טוויסט מודרני ולהכניס אותו פנימה כמעין “מסמך אין־יוניברס” שפורסם בידי ה־Future Foundation. בפועל התוצאה הרבה פחות זוהרת ממה שהובטח למעריצים.

לא הרבה יודעים שבמקביל ליציאת הסרט, אולפני מארוול ומארוול קומיקס שיתפו פעולה בהוצאת קומיקס נלווה. הסיפור מתרחש בתוך היקום הקולנועי, זאת כדי להוסיף פרטים חסרים או מקדימים שלא ייכנסו לסרט. צעד זה אינו חדש, והוא אפיין בעיקר את הסרטים בפאזות הראשונות של ה־MCU. הסרט שואב הרבה השראה מתקופות אלו, שעסקו בעיקר בהצגת המקור של הגיבורים האהובים, לכן אין סיבה לא לעשות זאת פעם נוספת, גם אם זה כמעט עשור לאחר מכן.

“ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים” הוא קומיקס שכתב מאט פרקשן, כותב קומיקס ידוע שכבר עבד רבות עם מארוול בסיפורי ארבעת המופלאים, ומי שאחראי על האיורים הוא מארק בוקינגהאם. זוהי חוברת one shot (כלומר חוברת חד־פעמית של סיפור סגור ללא המשך בחוברות קומיקס נוספות) בת 33 עמודים שאינה מצריכה שום ידע מקדים.

הסיפור מתחיל ארבע שנים לפני עלילת הסרט, כאשר ריד ריצ’רדס, בן גרים, סוזן וג’וני סטורם מקבלים כוחות על בעקבות תאונת קרינה קוסמית. הארבעה נסוגים לבידוד ב־Rocket City, שם הם מנסים לשלוט ביכולותיהם בלי לסכן את הציבור. החלק הזה מוצג ברצף פלאשבקים לצד לא מעט תיאורים של הקשיים בחיים סגורים, המריבות הקטנות והניסיונות לבנות תחושה של משפחה.

העלילה מתקדמת כאשר הארבעה מחליטים לעזוב את הבידוד ולפעול בפעם הראשונה כצוות. ההזדמנות מגיעה עם התקפה של איש החפרפרת (האוורי אלדר) בניו יורק, בליווי המפלצת הענקית ג’יגנטו. העיר מבולגנת, התקשורת מתלהבת והארבעה נזרקים לקרב הראשון שלהם מול איום אמיתי.

הקרב עם ג’יגנטו עומד בלב העלילה: ריד, בן וג’וני מנסים לבלום את הענק, ואילו סוזן היא זו שמספקת את המהלך המכריע בכך שהיא שכולאת את המפלצת בתוך שדה הכוח שלה, חונקת אותה ועוצרת את המתקפה. ברגע הזה נחשפת שכבת עומק נוספת: ההתקפה של איש החפרפרת לא נבעה מרוע טהור אלא מפחד אמיתי. הוא ראה בחפירות של העולם העליון איום על התרבות התת־קרקעית שלו והגיב בהתקפה נואשת.

כאן מתווסף פרט חשוב שהקומיקס בוחר לחשוף, בניגוד לסרט: הארווי אלדר היה פיזיקאי מוכשר שלמד תחת ג’ון פרנקלין ריצ’רד – אביהם של סו וג’וני. אלדר הוא לא רק מדען, אלא תלמיד שקיבל ממנו גם שיעורים במנהיגות ואחריות. רקע זה מסביר היטב למה אלדר הפך לשליט מגונן של הממלכה התת־קרקעית ולמה הוא מוכן להקריב את הכול כדי להגן על עמו.

מידע נוסף שנחשף על אלדר הוא היותו הורה טרי, זה בנוסף על כך שהוא מנהיג עם שלם (הנקראים מולואידים) שתלוי בו. הסיפור מתהפך מקרב אלים לניסיון דיפלומטי, וסוזן מובילה את ההסכם שמבטיח לאנשי הממלכה התת־קרקרעית הכרה וריבונות. כל הפרטים הנלווים הללו עוזרים לצופים ללמוד על הקשר בין סו לאלדר, ולחדד את ההבנה מדוע ביקום החדש שנחשף לנו מכירים בו כמנהיג ולא כנבל נלעג, כפי שהוצג בקומיקסים שכתבו בזמנו סטן לי וג’ק קירבי.

אם כבר מדברים על קירבי, האומנות של בקינגהאם מעניקה לקומיקס צבעוניות חזקה וקו ברור לצד השפעה ניכרת מהעבודות הקלאסיות שלו. הפאנלים של ג’יגנטו בנויים בצורה שנועדה להמחיש קנה מידה ענק שמחריב עיר מול צוות קטן אך נחוש. שדות הכוח של סוזן מתוארים בבועות חצי שקופות בגווני כחול־סגול, והם מקבלים מקום של כבוד בעמודי הספלאש (שני עמודים בחוברת קומיקס המוקדשים להצגת תמונה רחבה) הגדולים של החוברת. עם זאת, הבחירה האומנותית לא תמיד משרתת את החיבור ל־MCU. הדמויות לא דומות לשחקנים שהוצגו כבר בקולנוע, והפער הזה מקשה לראות בחוברת גשר ישיר לסרטים. מי שמצפה לראות את אותו הצוות מהמסך הגדול עלול להתאכזב.

הבחירה להציג את החוברת כמעין מגזין צבעוני, עמוס בקטעי עיתונות וראיונות, מייצרת תחושה בעייתית. מצד אחד זה מהלך מקורי שמנסה לשדר אותנטיות ולתת לקורא חוויה של מסמך חי וקיים מתוך היקום הקולנועי, אך מצד שני רצף הקריאה נפגע. במקום סיפור רציף מתקבלת תחושה של אוסף קטעי יח״צ עם עומס ציטוטים, של ארבעת המופלאים עצמם, באופן מלאכותי ומעייף. במקום להעמיק באינטראקציה של הדמויות או בקונפליקט מול איש החפרפרת, הקומיקס מתעקש לשמור על חזות של מגזין, מה שפוגע בהנאת הקריאה.

לזכות החוברת צריך לומר שהמסר שלה חשוב. היא שוברת את הנוסחה הישנה של גיבור מול נבל, ומציגה את איש החפרפרת כדמות טרגית בעלת מניעים ברורים ואנושיים. סוזן סטורם מקבלת כאן את מרכז הבמה, ונבנית לא רק כחלק מהצוות אלא כמנהיגה בוגרת שמצליחה לפתור עימות דרך חמלה ודיאלוג. הקומיקס מעביר מסר בוגר שמנסה לשדרג את התפיסה של ארבעת המופלאים גם לקראת הסרטים הבאים.

בסופו של דבר, זהו קומיקס עם רעיון מצוין על הנייר בלבד – סיפור מקור קלאסי שמותאם לעולם הקולנועי ומעניק עומק לדמות נבל שולית שהוא לא אחר מאיש החפרפרת. הציפייה הגבוהה לפריקוול מעניין הסתכמה בחוברת פרסומית עטופה בעטיפה נוצצת שלא מצליחה לעמוד בפני עצמה כיצירה סוחפת –  ההרחבות עצמן מעניינות אבל הסגנון העיצובי של החוברת, האומנות הלא עקבית והכתיבה שהחליטה להתמקד ב”מסגרת עיתונאית” במקום אינטראקציה בין דמויות, לא מצליחות לשחזר את הצלחת הקומיקסים הנלווים ב־MCU הראויים שהקוראים מצפים להם.