פנטזיה רומנטית היא תחום ספרותי שהפך לסנסציה עולמית בשנים האחרונות. את הז’אנר ניתן לסווג למספר קטגוריות כאשר הנפוצה בהן היא ליטרלי “פנטזיה רומנטית”, כלומר פנטזיה עם עלילת צד רומנטית. לעיתים מדובר בספר שהוא רומנטי, אבל מתרחש בעולם של פנטזיה, ושם הדגש הוא על מערכות היחסים. לעומת זאת, יש רק דרך אחת להגדיר ספר כזה: אירוטיקה, שבמקרה גם מתרחשת בעולם של פנטזיה. זה בדיוק המקרה של טרילוגיית “ממלכת דם וקסם”.

אדארה, אהובת הכוכבים, יועדה מגיל צעיר להינתן לנסיך גבריל, השולט בארץ הפיות. הזיווג שלהם הגיע מנבואה שהבטיחה כי היא המפתח לשלטון. יום לפני לקיחתה מבית משפחתה, שבו גרה עם אימה בלבד לאחר שאביה נרצח על ידי משפחת המלוכה, פוגשת אדארה את אברן, “הנסיך הלא נכון” ואחיו של גבריל. אברן הוא הנסיך שנולד לדם וקסם, בן של שתי הממלכות שביניהן שוררת איבה, ועל כן הוא לא יורש הכתר. אף על פי שאדארה נועדה להינשא לגבריל ולאפשר לו להפוך לשליט החזק ביותר (על ידי לקיחת כוחותיה ממנה), היא מגלה שהאח שהיא רוצה באמת הוא אברן.

העולם שבונה הסופרת הולי רנה מרשים: שתי הממלכות נשלטות על ידי שליטות חזקות (שאנחנו לא זוכים להכיר לעומק), שתיהן יריבות מרות, אחת היא מלכת הפיות והשנייה היא מלכת הערפדים. במרכז הסיפור נמצאים הנבואה והתואר של אדארה – “אהובת הכוכבים”, בת אדם שהכוכבים נישקו, שהכוחות שלה מאפשרים למי שניזון ממנה לחזק את כוחותיו שלו. באופן כללי עולם הפנטזיה מעניין ובנוי בצורה יפה, ואולי הסקרנות לבדה תאפשר את צליחת הטרילוגיה (הלא ארוכה בכלל) ללא גלגולי עיניים ודילוג על פרקים שלמים.

גיבורת הספר, אדארה, היא דמות תמוהה. אין לה יותר מדי אופי מלבד התנגדות די אנוכית ל”גורל” שנכפה עליה, כשהיא מסרבת לבצע את התפקיד הנדרש ממנה, במקרה הזה – להיות אשתו של גבריל ובסופו של דבר המלכה. עד כאן הגיוני, רק שהיא באמת עושה כמעט כלום בשביל להימנע מהגורל הזה, מלבד להגיד כמה היא לא מוכנה בשום צורה ואופן. אדארה היא ההפך מהגיבורות שאנחנו רגילים לראות בפנטזיה רומנטית – היא חלשה ומאפשרת לדברים לקרות מסביבה במקום להוביל את העלילה בעצמה, ואפילו נקיטת העמדה שלה בדרך כלל מתפוררת אחרי כמה עמודים וכמה משפטים לא עדינים בעליל מאברן.

אברן, הדמות הגברית של הספר, ממלא בעיקרון את כל הדרישות מגבר בספר פנטזיה רומנטית– הוא חזק, הוא חתיך, הוא בן כמה עשרות שנים וברור לו מאוד שאדארה היא האישה שלו, ולכן הוא חד־משמעית לא מוכן לחלוק אותה עם אחיו בשום צורה ודרך. מדובר בגבר גנרי בספרי פנטזיה, ללא ייחודיות אמיתית, וזה היה יכול לעבור לולא הגיבורה הייתה מרשימה וחזקה מספיק כדי להחזיק את הספרים. אבל כאשר הגיבורה אנמית והגיבור גנרי לחלוטין, נוצרת טרילוגיית פנטזיה־רומנטית (ארוטית) שבה עלילת הפנטזיה תופסת מעט מאוד מקום. בעצם, מדובר בטרילוגיה רומנטית־ארוטית שבה לגיבורים הראשיים יש כוחות קסם וסביבם נטווית עלילת פנטזיה, אך הסופרת לא מאפשרת לעלילה להפריע לדבר החשוב ביותר בספר – הסמאט (יחסים מיניים מפורטים). הוא נע בין לוהט לחלוטין (מפורט, ובערך 80% מתכולת הספר) למחשבה האקראית “אין מצב בעולם שהיא לא חטפה דלקת בדרכי השתן”.

במקרה של ממלכת דם וקסם נראה שהסופרת הלכה על כמות במקום על איכות, כאשר עמודים על גבי עמודים מהטרילוגיה מוקדשים לתיאורים מיניים ולא לפיתוח העולם והעלילה. הדבר פגע גם בפיתוח הדמויות, שכן רוב הדמויות נשארות חדגוניות, עם מספר תכונות אופי מועט, דבר שלא מאפשר חיבור אמיתי. אם במקרה נראה שאחת הדמויות עגולה, מדובר בתעלול של נקודת המבט.

מדובר בטרילוגיה בעלת קצב מהיר ועלילת פנטזיה גנרית אך מסקרנת, והחיסרון הבולט בה הוא הדמויות הראשיות וההתמקדות בסמאט על חשבון העלילה.
התרגום של הספר לעברית מצוין, אבל אולי הגיע הזמן שנחליט באופן קולקטיבי להשאיר את המילה Mate בשפה האנגלית, מכיוון שהתרגום “איחוד” לא עושה עימה חסד, בעיקר לא בספר כזה, שבו המשפט “את האיחוד שלי” נכתב שוב ושוב (לא, גם “עמית” זה לא תרגום מוצלח).