יש כמה טעויות קריטיות שקוראי ספרים נוטים לעשות. הראשונה היא להצטרף לקהל מעריצים של סדרת ספרים מצוינת שטרם הסתיימה והסופר שלה בוחר להתרכז בסדרות טלוויזיה במקום להמשיך לכתוב את הספרים, וגם מתחיל להתעורר ספק אם יספיק לכתוב את הספרים מפאת גילו (כן, ג’ורג’ ר’ ר’ מרטין, מדובר בך). טעות שנייה היא להתחיל בקריאת סדרה שתרגומה נזנח. הטעות השלישית – והחמורה ביותר – היא להיכנס עם ספר למיטה ולהבין באיחור שמדובר בפנטזיה גותית מהסוג שמוביל לתסמונת ה”רק עוד פרק אחד”, דבר שיוצר שרשרת אירועים לא נעימה שבסופה נרדמים רק בשלוש בבוקר, מה שגורם לכם לאחר לעבודה. דואט “המלך הרועה” הוא בדיוק מסוג הספרים האלה.

העלילה מתרכזת באלספת ספינדל, בחורה צעירה שמתגוררת בממלכת בלנדר, שמכוסה בערפל קסום. מה זאת אומרת “קסום”? כל מי שנמצא בתוך הערפל לאורך זמן רב בלי הקמע שלו, נפגע. אה, ובממלכה יש גם זיהום קסום, ומי שחולה בו מקבל יכולות קסם לא יציבות, ובסוף סובל מהתנוונות. הדרך היחידה להסיר את הזיהום והערפל היא לאחד חבילת קלפים קסומים, שעל כל אחד מהם מופיעים ציור אחר ושם אחר, וכל אחד מהם נותן למחזיק בו יכולות אחרות – אך גם פוגע בו בצורה אחרת, מכיוון ש”אין דבר שניתן בלי תמורה”. ואם הפחד מהקסם הלא יציב וההתנוונות לא מספיק, האנשים שחלו גם ניצודים על ידי הממלכה ומוצאים להורג. אלספת חלתה במחלה בתור ילדה, ובעזרת קרובי משפחה הצליחה להסתתר ולהימנע מהוצאה להורג, אך לא נמנעה מ”תופעת הלוואי” של המחלה – ה”מפלצת”, או כפי שאלספת קוראת לו, הסיוט שמתגורר אצלה בראש ומדבר עימה.

קודם כול, בניית העולם ומערכת הקסם אדירות מכל בחינה שהיא. זוהי מערכת קסם ייחודית שנשענת על הקלפים ועל “רוח היער”, ומאפשרת לכל מי שמחזיק בקלף להשתמש בו ולקבל כוחות אחרים. חלק מהכוחות לא מזיקים (כמו קלף “העלמה”, שמשפר את המראה של האוחז בו) וחלק מהם מפחידים מאוד (כמו קלף “המגל”, שמאפשר שליטה באנשים אחרים, או קלף “הגביע”, שמחייב אותם להגיד רק אמת). מערכת הקסם הייחודית מבלבלת בהתחלה. ריבוי הקלפים והכתיבה המסורבלת מעט לעיתים יוצרים תחושה קלה של אי הבנה, אך ככל שהעלילה מתקדמת נחשפים עוד ועוד מהסודות ששומר הסיוט. בספר השני בדואט הבעיה הזאת נעלמת כבר כמעט לחלוטין, ומי שלא נשאב לעולם, בהחלט יישאב בשלב הזה.

לדמות הראשית, אלספת, יש את הרגעים שלה. מצד אחד היא דמות חזקה, כזאת שלא תמיד עושה בדיוק את מה שמצפים ממנה, והדיאלוגים שלה עם הסיוט מחזיקים את הספר. מצד שני, חלק ניכר מהזמן היא מסתמכת על הסיוט שיעזור לה ויציל אותה, ולא מחפשת פתרונות אמיתיים בעצמה. לא רק שזה גורם לה להיראות אנמית במידה מסוימת, בעצם רוב הזמן הספר מובל על ידי אינטרסים של דמויות אחרות, ולא שלה. כמו לאלספת, גם לדמות הראשית הגברית, רייבן, יש סוד משלו, אך בניגוד אליה יש לו אינטרסים ברורים מאוד וסיבות ברורות מאוד לפעולות שלו, והדרך שלו לממש אותם היא מה שמוביל את רוב הדמויות הראשיות. בהחלט מדובר בדמות ראשית שקל לאהוב, אף על פי שהדינמיקה בין אלספת ורייבן קצת לוקה בחסר. לאורך רוב הספר לא מבינים אם יש ביניהם כימיה, הדיאלוגים לא מספיק קולחים (לעיתים בגלל הסיוט, שנוטה להפריע) ונדמה שבסך הכול מערכת היחסים ביניהם היא יותר תוצר של הנסיבות מאשר אהבה. רוב הטוויסטים בעלילה צפויים לקוראי הפנטזיה, אם כי הם בהחלט נחמדים.

בספר השני בדואט מתווספות עוד נקודות מבט ואפילו זוג חדש, ושם המצב משתפר לחלוטין בתחום הרומנטי (שממנו יש מעט באופן יחסי). הכימיה של הזוג החדש מצוינת, הדיאלוגים ביניהם שנונים וכיפיים מאוד, ובאופן כללי הדמויות עגולות ומעניינות הרבה יותר מאשר בספר הראשון, גם אם האינטרסים שלהן די שטחיים. לשאר הדמויות אין פיתוח, ולכן גם החיבור הרגשי אליהן מועט מאוד עד לא קיים כלל.

לספר יש אווירה מיוחדת מאוד – מצד אחד היא אפלה יחסית (שילוב של הערפל, הסיוט בראש של אלספת וגזר דין המוות שמרחף מעליה במהלך כל הסדרה), ומצד שני היא פנטזיה רומנטית (הדגש על הרומנטיקה מועט, למען האמת), ולכן למרות האופל והאלימות הספר מצליח להיות קליל יחסית וכזה שבאמת מתקשים לעזוב. נקודה חיובית נוספת בספר היא התרגום. מדובר בספר שיש בו המון משחקי מילים, שירים וציטוטים בחרוזים, ועבודת התרגום מצליחה לשמר את הקסם המיוחד שיש לספר אך גם להיות נאמנה מספיק למקור, כך שהקוראים של הספר בעברית לא ירגישו מקופחים.

הדואט יצא בהוצאת “ספרים בעלמא”, שבחרה שוב להוציא את שני הספרים יחד כי הבינה שאחרי סוף הספר הראשון אין מצב בעולם שנמתין אף לא שעה לפני שנתחיל בקריאת הספר השני.