סרטי אימה זרים רבים קיבלו בעבר עיבודים הוליוודיים שניסו להתאים אותם לתרבות ובמיוחד לקהל האמריקאי, שנחשב לשמרני יותר מהקהל האירופאי או האסייאתי. כמו כל סרט שעבר עיבוד במכונה המשומנת של עיר החטאים, תמיד נשאלת השאלה האם השינוי שנעשה כדי להתאים לקהל היעד מחזק את העלילה או מחליש אותה. סרטו הדני “אל תוציא מילה” של כריסטיאן טפדרופ זכה לביקורות חיוביות כשיצא בשנת 2022, וזה היה רק עניין של זמן שהוליווד תחליט להפיק עיבוד אמריקאי. ואם כבר עיבוד אמריקאי, אז לפחות שיהיה עם ג’יימס מקאבוי. בקשר לכל השאר, ובכן…

“אל תוציא מילה”, שכתב וביים ג’יימס ווטקינס (“הג’וב הצרפתי”), עוקב אחר בן (סקוט מקניירי, “ארגו”) ולואיז דלטון (מקנזי דייויס, “שליחות קטלנית: גורל אפל”) ובתם אגנס, משפחה אמריקאית בורגנית הנופשת בחופשה באיטליה. במהלך החופשה הם פוגשים את פטריק (ג’יימס מקאבוי), אשתו קירה (אשלינג פרנצ’וזי, “הזמיר”) ובנם האילם אנט. הזוגות מתיידדים, ופטריק מזמין את הדלטונים לסוף שבוע בחווה שלהם. בן, שמוקסם מפטריק ומהאינטראקציה המשפחתית שלהם, מסכים להזמנה, אך מהר מאוד המשפחה המארחת המקסימה והחברותית נעשית די מטרידה, והחופשה הנעימה מתגלה כסיוט מורט עצבים.

אומנם לחידוש האמריקאי יש את אותו השם ופחות או יותר אותה העלילה, אך הוא נועז פחות מהמקור הדני, ומי שמחפש סצנות גוריות וטרגיות במיוחד, כמו שהקולנוע האירופאי יודע לעשות, עלול להתאכזב מעט. יחד עם זאת, הסרט כולל מאפיינים ייחודיים ברגעים המוזרים שלו, הן מבחינת התרבויות השונות של האמריקאים והבריטים והן מבחינת בחירות קולנועיות מעניינות. ווטקינס מצליח לבנות את רגעי המתח ויוצר אי נעימות בקרב הצופה, בדיוק כפי שהדמויות בסרט שלו מרגישות ככל שהסצנות נבנות והעלילה מתפתחת. אין ספק ששימוש בילדים בסרטי אימה ובמותחנים תמיד יוצר חשש כאשר הטוהר והתמימות פוגשים את הרוע הסדיסטי והאכזרי, אבל גם הבחירה לא להשתמש הרבה במוזיקת אווירה משרתת היטב את הסרט ואת המטרה שלו. במקום לפוצץ את אולם הקולנוע במוזיקה מקפיצה שמכריחה את הצופים להרגיש פחד, אנחנו מקבלים שקט רועם ומצמרר שמגביר את אי הנוחות והמתח.

בחירה מעולה נוספת לסרט היא הליהוק של ג’יימס מקאבוי, שזכה להכרה בין־לאומית כשנכנס לנעליו של פרופסור אקסבייר ב”אקס מן: ההתחלה”, והראה צדדים שונים ומגוונים ביכולות המשחק שלו בסרט “ספליט”. מקאבוי מגלם את דמותו של פטריק, או בכינויו פאדי, בצורה דוחה עד שלמות, והמעבר שלו מחיוך נעים ומזמין למבט מאיים ומטריד מהיר כל כך ורק מדגיש ומעצים את אי הנוחות, המבוכה ממנו והחשש מפני מה שעומד לקרות הלאה. בשונה מדמותו של מפטריק, בן, בגילומו של סקוט מקניירי (שהליהוק שלו הוא כנראה החוליה החלשה בסרט), מוצג כגבר חלש ואפשר לומר אפילו אדיש. הבחירות שהוא עושה במהלך הסרט גורמות לצופים להרים גבה לא פעם ולשאול האם מדובר במטומטם. בן רואה בפטריק דמות גברית שצריך להעריך ולהעריץ – הוא לא מתבייש, הוא נועז, הוא כריזמטי, הוא כובש ומצליח, בגדול הוא כל מה שבן לא – ולכן ברגעים שבהם בן צריך לעמוד על שלו ולצדד במשפחתו, הוא נמנע מעימותים ומיצירת חוסר נעימות, ובגדול נמנע מלעשות את מה שנכון עבור המשפחה שלו. לעומת בן, לואיז קצת יותר חשדנית ולא מתמסרת במהירות לקסמים של פטריק וקירה, והיא גם זו שמחליטה להגיב כשהדברים נעשים מוזרים ומטרידים עד מאוד, אך ההססנות שאפיינה אותה בהתחלה הובילה גם היא לסיוט שאליו נכנסו.

“אל תוציא מילה” האמריקאי משווק כסרט אימה־מתח פסיכולוגי, אבל אפשר בקלות להסיר את ה”אימה” ממנו, כי הוא פשוט לא מפחיד. בשונה מהמקור הדני, שמשאיר את הצופים עם זעזוע קל ופרשנויות שונות, בעיבוד הנוכחי אין רגעים שגורמים להם להוריד את העיניים מהמסך מרוב פחד או גועל, אבל הוא מטריד ומותח מעצם הסיפור שלו, הודות לווטקינס, שיודע איך לקחת סצנות ולמתוח אותן עד הסוף. נוסף על המתח הרב, יש גם רגעים שמעלים גיחוך ואפילו צחוק, אבל לא ברור אם לזה כיוון הבמאי. רגע אחד יש צחוק ממבוכה וממה שרואים בסצנה, ורגע אחר כך שתיקה וציפייה מותחת למה שעומד לקרות – זה כנראה הכי קרוב לתחושה שהייתה לבן וללואיז בסיטואציות השונות שאליהן נקלעו.

אף על פי שלא חובה ללכת לקולנוע בשביל הסרט הזה ואפשר בכיף לצפות בו בבית כשהאורות כבויים, אין ספק שהוא מצליח לעורר רגש, וזה הרבה יותר ממה שרימייקים אמריקאים אחרים הצליחו לעשות לאחרונה. הבימוי נכון, בניית המתח וההשהיה עובדת בצורה מעולה, בחירות כמו שימוש במוזיקה ומצד שני גם להשאיר אותה מחוץ לתמונה מצליחות לשרת את התסריט, ומעבר לכך אי אפשר שלא להזכיר פעם נוספת את ההופעה המוצלחת של מקאבוי, שהפך את הסרט לחוויית צפייה מהנה. רק חבל שווטקינס לא העז קצת יותר – אולי ככה הוא היה מצליח להשאיר חותם חזק יותר מלבד דמותו המוצלחת של פטריק.