אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. צילום באדיבות פורום פילם
האלי ברי לוהקה בתחילת הקריירה שלה בתור הדמות הנחשקת, ובהמשך קיבלה תפקידי איכות ועומק שבהם נתנה את כל כולה. בשיאה היא לקחה הפסקה ארוכה יחסית, ואז חזרה כדי לערער אותנו ואת היציבות שלנו, אם יש דבר כזה בימינו. בלאו הכי במציאות שלנו האתגרים נמצאים בכל פינה ופינה, ולא חסרים לנו זומבים או אפוקליפסות. היצר ההישרדותי שלנו ער מתמיד, והצפייה בסרטה החדש של ברי רק מעלה את הכוננות – בכל זאת, אימא לשני ילדים השומרת עליהם מכל ״רוע״ שנמצא בחוץ, קושרת אותם לחבל ודואגת שידקלמו מנטרה מסוימת כל הזמן. זה נשמע ונראה כמו כת, אבל זה ממש לא.
במשך שעה וחצי תרגישו את האימה שאוחזת בג׳ון (האלי ברי), שחוששת לגורל ילדיה, נולאן (פארסי דאגס) וסאם (אנתוני בי ג׳אנקיס), ושומרת עליהם מכל משמר. הסרט, שמחולק לשלושה חלקים, מצליח לתעתע בנו פעם אחר פעם. אומנם הוא מוגדר כסרט אימה ואופל, ואכן יש בו מתח רב, זומבים ויצורים מוזרים שמגלמים את הרוע שממנו נחשוש, אך הקונספט של האימה מקבל זווית אחרת, הנשענת יותר על המלחמה בין טוב לרע ועל האופן שבו נפעל אם נגיע לתחתית של חיינו – כמעט תמיד נפנה לאמונה שמחזיקה אותנו ומשמשת לנו עוגן. כאשר כל מה שמאיים על התפיסה הזו הוא ״רוע״ טהור, ילדים שנולדו לתוך המציאות הזו ילכו שבי אחרי אימם. הסרט מעלה תהייה – מה קורה כשאנחנו מפקפקים במה שנאמר לנו?
התאורה וזוויות הצילום מצליחות להעביר את הפקפוק שהבמאי אלכסנדר אז’ה מצליח לזרוע לא רק בדמויות, אלא גם בנו, הצופים. הוא לא ממהר לחשוף לנו את כל הקלפים, ועל כך הכותבים קווין קוכלין וריאן גרסבי ראויים לציון לשבח. בעזרת תסריט כתוב טוב הם מצליחים לגרום לנו להישאר צמודים למסך, ואם נתרכז אולי נצליח לקרוא את הצעד הבא שלהם, אך אם נשחרר נצליח ליהנות או לפחד קצת יותר. וכן, זו הייתה התחכמות – ימים יגידו אם מיותרת.
רוע טהור? מתוך “לא לשחרר לעולם”
כדי להמחיש את הצורך ההישרדותי ולהעלות לנו את רמת הלחץ, הסרט מצולם בשני לוקיישנים עיקריים, הבית והיער, וכמעט ולא נגיע מעבר לגבולות הללו, כשהמטרה ברורה – כל מה שמעבר להם מסכן את נפשנו. לכן גם כצופים אנחנו נילחם ברצון העז שלנו לומר לצלם “תפתח טיפה את השוט” או “למה לא לצלם בעדשה רחבה יותר?” זה החלק היפה, שכן בייחוד כשהאולם חשוך מאוד החושים שלנו מתחילים להתעורר לחיים. לכן ראוי לציין שצפייה בסרט בבתי הקולנוע תעשה את ההבדל, מאחר שנוסף על משחקי התאורה וזוויות הצילום נעשה לא מעט שימוש בסאונד, שמחדד את האופן שבו אנחנו קולטים חלק מהדברים. זה לא אחיד וזה מוסיף ממד חשוב לאווירה הכללית של הסרט.
הסרט לא מתעלה לרמות גבוהות. הליהוק של שני הילדים מעולה, אבל נראה שהאלי ברי איבדה טיפונת מהקסם שהיה לה, ולמרות זאת היא נותנת הופעה טובה. אז מה לא תאהבו בסרט? החלק שבו תרגישו שיש הצפה של סרטים הישרדותיים מסוג זה, שבמרכזם משפחות או דמויות שחיות באמצע יער ושום מקום, ובמהלכם אנחנו לא מקבלים את התמונה הגדולה, אלא רק בסוף. החיים אחרי אפוקליפסה, ולא משנה מאיזה סוג היא ומה הביאנו עד הלום, מתחילים לעייף ולשגע אותנו, במיוחד במציאות הנוכחית. די מיצינו, לא?
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: נטלי אלז
אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. צילום באדיבות פורום פילם
האלי ברי לוהקה בתחילת הקריירה שלה בתור הדמות הנחשקת, ובהמשך קיבלה תפקידי איכות ועומק שבהם נתנה את כל כולה. בשיאה היא לקחה הפסקה ארוכה יחסית, ואז חזרה כדי לערער אותנו ואת היציבות שלנו, אם יש דבר כזה בימינו. בלאו הכי במציאות שלנו האתגרים נמצאים בכל פינה ופינה, ולא חסרים לנו זומבים או אפוקליפסות. היצר ההישרדותי שלנו ער מתמיד, והצפייה בסרטה החדש של ברי רק מעלה את הכוננות – בכל זאת, אימא לשני ילדים השומרת עליהם מכל ״רוע״ שנמצא בחוץ, קושרת אותם לחבל ודואגת שידקלמו מנטרה מסוימת כל הזמן. זה נשמע ונראה כמו כת, אבל זה ממש לא.
במשך שעה וחצי תרגישו את האימה שאוחזת בג׳ון (האלי ברי), שחוששת לגורל ילדיה, נולאן (פארסי דאגס) וסאם (אנתוני בי ג׳אנקיס), ושומרת עליהם מכל משמר. הסרט, שמחולק לשלושה חלקים, מצליח לתעתע בנו פעם אחר פעם. אומנם הוא מוגדר כסרט אימה ואופל, ואכן יש בו מתח רב, זומבים ויצורים מוזרים שמגלמים את הרוע שממנו נחשוש, אך הקונספט של האימה מקבל זווית אחרת, הנשענת יותר על המלחמה בין טוב לרע ועל האופן שבו נפעל אם נגיע לתחתית של חיינו – כמעט תמיד נפנה לאמונה שמחזיקה אותנו ומשמשת לנו עוגן. כאשר כל מה שמאיים על התפיסה הזו הוא ״רוע״ טהור, ילדים שנולדו לתוך המציאות הזו ילכו שבי אחרי אימם. הסרט מעלה תהייה – מה קורה כשאנחנו מפקפקים במה שנאמר לנו?
התאורה וזוויות הצילום מצליחות להעביר את הפקפוק שהבמאי אלכסנדר אז’ה מצליח לזרוע לא רק בדמויות, אלא גם בנו, הצופים. הוא לא ממהר לחשוף לנו את כל הקלפים, ועל כך הכותבים קווין קוכלין וריאן גרסבי ראויים לציון לשבח. בעזרת תסריט כתוב טוב הם מצליחים לגרום לנו להישאר צמודים למסך, ואם נתרכז אולי נצליח לקרוא את הצעד הבא שלהם, אך אם נשחרר נצליח ליהנות או לפחד קצת יותר. וכן, זו הייתה התחכמות – ימים יגידו אם מיותרת.
רוע טהור? מתוך “לא לשחרר לעולם”
כדי להמחיש את הצורך ההישרדותי ולהעלות לנו את רמת הלחץ, הסרט מצולם בשני לוקיישנים עיקריים, הבית והיער, וכמעט ולא נגיע מעבר לגבולות הללו, כשהמטרה ברורה – כל מה שמעבר להם מסכן את נפשנו. לכן גם כצופים אנחנו נילחם ברצון העז שלנו לומר לצלם “תפתח טיפה את השוט” או “למה לא לצלם בעדשה רחבה יותר?” זה החלק היפה, שכן בייחוד כשהאולם חשוך מאוד החושים שלנו מתחילים להתעורר לחיים. לכן ראוי לציין שצפייה בסרט בבתי הקולנוע תעשה את ההבדל, מאחר שנוסף על משחקי התאורה וזוויות הצילום נעשה לא מעט שימוש בסאונד, שמחדד את האופן שבו אנחנו קולטים חלק מהדברים. זה לא אחיד וזה מוסיף ממד חשוב לאווירה הכללית של הסרט.
הסרט לא מתעלה לרמות גבוהות. הליהוק של שני הילדים מעולה, אבל נראה שהאלי ברי איבדה טיפונת מהקסם שהיה לה, ולמרות זאת היא נותנת הופעה טובה. אז מה לא תאהבו בסרט? החלק שבו תרגישו שיש הצפה של סרטים הישרדותיים מסוג זה, שבמרכזם משפחות או דמויות שחיות באמצע יער ושום מקום, ובמהלכם אנחנו לא מקבלים את התמונה הגדולה, אלא רק בסוף. החיים אחרי אפוקליפסה, ולא משנה מאיזה סוג היא ומה הביאנו עד הלום, מתחילים לעייף ולשגע אותנו, במיוחד במציאות הנוכחית. די מיצינו, לא?
לא מחדש, אך מותח
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: נטלי אלז
