“זאבים” (Wolfs, הטעות במקור), סרטם החדש של ג’ורג’ קלוני ובראד פיט באפל TV פלוס, הוא החזרה המיוחלת של שני הענקים ההוליוודיים לשתף פעולה כמעט שני עשורים אחרי ההצלחה המסחררת של “אושן 11″ (2001), סרט השוד האייקוני. הסרט הזה סימן את הפעם הראשונה שבה פיט וקלוני הופיעו יחד על המסך, ואף על פי שכיכב בו צוות שחקנים מרשים, הכימיה המיוחדת בין השניים הייתה נקודת שיא שמאז נעשתה שם נרדף לסרטי שוד. הכוח המשותף של שני השחקנים היה כה מרשים, שהם שיחזרו את הצלחתם שוב ושוב בסרטי ההמשך והפכו לסוג של צמד הוליוודי מובהק שאי אפשר להתעלם מהדינמיקה ביניהם.

אבל בניגוד לכימיה הטבעית שהורגשה ב”אושן 11″, ב”זאבים” נדמה כאילו הניצוץ כבה. בעולם אחר, סרט עם שני הכוכבים הללו, שקית סמים בלתי נתבעת והופעת קמאו של פרנסס מקדורמנד כנראה היה מבוים על ידי האחים כהן. ג’ואל ואית’ן היו לוקחים את קומדיית האקשן למקומות אפלים יותר עם טוויסטים ייחודיים, אך בעולם שלנו ג’ון ואטס הוא הבמאי. ואטס, שבשנים האחרונות ביסס את עצמו כבמאי בכיר בעולם גיבורי העל אחרי שקיבץ את שלושת הספיידרמנים באותו הפריים ב”ספיידרמן: אין דרך הביתה”, מתקשה הפעם לשחזר את ההצלחה הקולנועית ההיא, ונדמה כי הסרט לא מצליח לממש את הפוטנציאל העצום של שני הכוכבים המובילים שלו.

העלילה עצמה מפוזרת וחסרת כיוון ברור. מיותר לנסות להסביר את העלילה של הסרט, ובכל זאת: שני בחורים שלא סובלים זה את זה — ללא שום סיבה מוצדקת, אגב — נאלצים לעבוד יחד. הם מגלים סמים. הם נדרשים להחזיר את הסמים לבעליהם החוקיים. מישהו שחושבים שהוא מת חוזר לחיים. הם רודפים אחריו ברחבי העיר. אחד מהם מעמיד פנים שהוא זריז יותר מהאחר. דברים קורים, אבל מעלליהם של השניים מושכים חבורה של גנגסטרים אלבניים. למנהיג הגנגסטרים יש איזשהו קשר אליהם, אבל אי אפשר לטרוח להבין מהו. הסרט אפילו לא מציע נבל ראוי, כזה שאמור לשמש אנטיתזה לכריזמה של קלוני ופיט. ואטס היה בטוח שהוא יוכל להסתמך על קסמם של השחקנים הראשיים בלבד, אבל הכישרון שלהם לא מצליח להציל את התסריט הדליל והכיוונים העלילתיים המשעממים.

“זאבים”, שאותו ואטס גם כתב, חושף את חוסר היכולת המוחלטת שלו ליצור סצנה אחת שראויה לכישרונם של פיט וקלוני. יש גבול למה שכוכבים בקנה המידה שלהם יכולים לעשות כדי לשדרג חומר בינוני. ברור שהם מנסים להביא את הכימיה הקסומה שאפיינה את שיתופי הפעולה הקודמים שלהם, אבל כאן היא נראית מאולצת. הדיאלוגים לא מצליחים לזרום, הסיטואציות כבדות ומלאכותיות ובשום רגע אין את הקסם הספונטני שאפיין את סרטי “אושן”.

פיט וקלוני הם שני שחקנים שהוכיחו בעבר את יכולתם להאיר את המסך בלי להזיז שריר, אבל ב”זאבים” הם נאלצים להתלוצץ ולהיאבק זה בזה בצורה שלא מצליחה לעורר חיבור או עניין. יש מרדפי מכוניות, קרבות ירי ואפילו קרב ריקודים — מרכיבים שבמאי מנוסה יותר היה יודע לשלב בצורה חכמה כדי להעלות את רמת ההומור והמתח. אבל לא משנה באילו סיטואציות הם נמצאים, ניכר שפיט וקלוני היו מעדיפים להיות בבית, וזה מקרין גם על התחושה הכללית של הצופה. הסרט הוא עוד יצירה משעממת ואנמית במקום חגיגה קולנועית של כוכבים ענקיים שהוא היה אמור להיות.

לזכותו של הסרט ייאמר שהוא בהחלט נראה מיליון דולר. הפקה בקנה מידה כזה צריכה להיראות טוב, ובזה אין ספק. יש בסרט ברק ויזואלי ואיזשהו אלמנט של אפלוליות שלרגעים מזכיר את “מקס פיין”, כאשר ניו יורק מצולמת בזוויות חדשות ונקיות שמאפשרות לראות את העיר באור מעט שונה. זה הישג מרשים בהתחשב במספר סרטים שצולמו בעיר לאורך השנים.

יש סצנת אקשן שאפתנית אחת שמתרחשת במרכז הסרט, והיא מייצרת תחושת מתח מסוימת כשהיא לוקחת את שני הגיבורים למסע ברחבי העיר. מהרחובות הצרים, דרך המדרכות ועד לפיגומים, הסרט מתאמץ להכניס אלמנטים של מתח ודרמה, אבל גם כאן המאמץ הזה חלש ואינו מצליח לרגש באמת. נדמה שוואטס לא הצליח לשלב כראוי את הסצנות הללו לתוך הסיפור הגדול, ולכן נדמה שהן מנותקות ומבוימות יתר על המידה.

נקודה חיובית נוספת אפשר לזקוף לזכות פסקול הסרט. אף על פי שהעלילה והבימוי לא תמיד עומדים בציפיות, ניכר כי המוזיקה בסרט, המשלבת בהצלחה בין שירים עכשוויים וקלאסיקות על־זמניות, נבחרה בקפידה כדי לתת להן יותר עומק. אחד השירים הבולטים בסרט הוא Sympathy for the Devil של האבנים המתגלגלות, שמלווה את אחת מסצנות המרדף המרכזיות בעיר ניו יורק. בין השירים המודרניים יותר ניתן למצוא את Blinding Lights של דה וויקנד, שמופיע בסצנת הריקודים המפתיעה בין הדמויות של קלוני ופיט. מלבד שירים פופולריים, גם המוזיקה המקורית שכתב המלחין ג’ון פאוול במיוחד לסרט מצליחה לתמוך במתח ובהומור שוואטס כיוון אליהם, גם אם הסרט עצמו לא תמיד מצליח להשיג את האיזון הזה.