עד כה סרטי “ונום” שוחררו באוקטובר ובסמיכות להאלווין (ליל כל הקדושים), ולאור הרווחים הנאים לשני הסרטים הקודמים גם כאן מצפים האולפנים להצלחה מסוימת, שכן התזמון עושה את שלו – בכל זאת, זו תחפושת מעולה, אם תחשבו על זה לרגע. הסצנות שבהן ונום צץ מהצד הן מהקטעים הכי מגניבים בסרטים הללו, ודי מובטח שמהעריצים ילכו על זה בכל הכוח או ירשימו אותנו בתחפושות ונום מדהימות. בכל מקרה, “ונום: הריקוד האחרון”, הסרט השלישי שעלה בשבוע שעבר לאקרנים, סוגר את הטרילוגיה ונשאר נאמן למסורת של שני הסרטים הראשונים.

העיתונאי החוקר אדי ברוק (טום הארדי), שטפיל סימביוטי בעל יכולות יוצאות דופן בשם ונום התעלק עליו, פיתח איתו יחסי אהבה וקבלה, והשניים נמצאים בעיצומו של מסע הבריחה שלהם אחרי מאורעות הסרט ״ונום 2״, כאשר אחרי אדי רודפות רשויות החוק בהובלת גנרל רקס סטריקלנד (צ’ואיטל אג’יופור), ואחרי ונום רודף נול (KNULL), שהוא הנבל שחירותו תלויה בוונום.

“ונום: הריקוד האחרון” הוא סרט קליל וכיפי עם ניחוחות של קיץ שמזכיר לנו שחלקנו יתגעגעו לוונום ולטום הארדי. החיבור הזה היה מעניין ומבטיח לפרקים, ואחרי שני סרטים הוא מגיע לסופו בסרט לא רע בכלל, בעיקר בזכות הומור עצמי וקלילות, אולי יותר מדי, ובחצי השעה האחרונה הוא מעלה הילוך ומזכיר לנו שלא מדובר בקומדיה אלא בסרט שמשלב טיפה פעולה, דרמות וימבה אהבה למותג. אין כאן חידוש כלשהו, אבל מרגישים את האהבה של טום הארדי, שנטל חלק בכתיבת התסריט לצד קלי מרסל, שגם מביימת. אל דאגה, יש כמה סצנות שמוקדשות להעצמת החיבור.

הסרט נמשך כמעט שעתיים קלילות ונוחות. אומנם החיבור בין הסצנות נראה לפעמים כמו גליץ׳ מקרי, אך בסופו של דבר הכול מסתדר, ומה שנדמה בהתחלה כסוג של רכבת הרים רגשית מקבל חיזוק כשיש זרימה בכל הכאוס הזה שנוצר, וזה מדהים. אם בחלק אחד נקבל יותר הומור והדרמה והפעולה יצטמצמו, בסצנה הבאה זה יהיה הפוך. המשחק הזה לאורך כל הסרט תורם לו, מאחר שאנחנו מכירים את המורכבות הקיימת, והחיבור הזה הוא בסך הכול טוב. הסרט השלישי בהחלט מוצלח יותר מהשני, ונראה שהמותג בהחלט מיצה את עצמו, אף על פי שבקושי גירדנו את דמותו של ונום ואת תרומתו ליקום הקולנועי של ספיידרמן, אם נודה על האמת, ואולי זה מבשר על העתיד ועל שילובו בסרטים הבאים. נקווה.

זוויות הצילום והתאורה בסרט לא מיוחדות ולא בולטות יתר על המידה, וניכר שלא נעשתה עבודה קולנועית מרשימה מהפן הזה. אף על פי שהבחירה בתלת־ממד תמוהה ואין לה הצדקה בשום אופן, באופן מפתיע, היא לא גרעה מהצפייה. האפקטים המיוחדים עובדים שעות נוספות עם כל הפנטזיות שעלו ומומשו ככל הנראה, ואת רובם אפשר לראות בטריילר ולהתרשם מהם אחר כך בסרט. העבודה על ונום ועל שאר הסימביוטים מדהימה, וזה כולל כמובן את כל סצנות הפעולה, שעשויות בטוב טעם.

הביקורות בחלקן חיוביות. יש אפילו כאלו שהגדילו לומר שזה הסרט הכי טוב מבין השלושה ויש הרואים בהופעתו של הארדי כדבר הכי טוב בסרט, עם המראה המחוספס והלא מושקע, כמו המשחק שלו, שנראה פשוט וענייני. ואולי זה הסוד שטמון כאן – אין יותר הצגות ויש אהבת אמת בין שתי הדמויות, אם אפשר לקרוא להן כך. האם זה אומר שהסרט מושלם? ממש לא. הוא פשוט לא לוקח את עצמו ברצינות ולא מנסה לייצר משהו מאין, הוא מודע ליכולותיו, וכך גם יוצריו ומפיקיו, שהארדי נמנה איתם.

יש שתי סצנות אפטר קרדיטס מיותרות, ולא תפסידו אם לא תישארו לצפות בהן. במבט ראשון הן לא תורמות כלום להמשך היקום, אלא רומזות שיש מצב שמשהו יקרה, אבל שם זה נעצר.