קל לרדת על נטפליקס, וקשה להאשים את המנויים שעושים זאת. ענקית הסטרימינג לא מצליחה באמת לספק לצרכניה את התוכן המדויק ביותר, כל שכן האיכותי ביותר. בכל מה שנוגע לסדרות ההפך הוא הנכון, ונטפליקס כבר הוכיחה שיש לה יצירות מכובדות בארסנל הרחב שלה. אבל סרטים? יש לה עוד דרך ארוכה לעבור עד שתצליח לכבוש את הצופים עם יצירות ראויות באמת. תמיד יהיה את הגורם המפריע הזה, האלגוריתם, שבעזרתו קברניטי הרשת מהנדסים תכנים, לרוב בינוניים ובמקרים קיצוניים פשוט גרועים. לכן כשמגיע תוכן ראוי לצפייה על אמת יש ממש סיבה למסיבה. ואם מוסיפים לזה גם אמירה על החברה המודרנית, רוויית המסכים, האנטי־סוציאלית, הרעילה והנרקומנית של הרשתות החברתיות – אז אהלן וסהלן. בגדול, זה מה ש”מה שבפנים” שעלה בתחילת החודש לנטפליקס מנסה לעשות. ברוב המקרים הוא מצליח, אבל לפעמים הוא פשוט שם לעצמו מקל בגלגלים והולך לאיבוד בים נפתולי הסיטואציות שהוא עמוס בהן.

בלב הקומדיה ההזויה הזו נמצאת קבוצת חברים שנפגשים ללילה אחרון של שכרון חושים לפני שאחד מהם קושר את עצמו בברית הנישואין. נטפליקס כהרגלה לא חוסכת בגיוון המגדרי והאתני, אבל בשונה מיצירות אחרות שלה, היא לא מציבה את העניין הזה בפרונט, כלומר הגיוון הזה לא לוקח עליו תפקיד משמעותי במהלך הסרט. אחד החברים, מין גאון הייטק מרושע עם פנים של ילד, מגיע עם מזוודה מסתורית ומסקרנת ובתוכה מתקן, שבאמצעותו ניתן להחליף תודעה בין אנשים שונים. זה קצת מורכב בהתחלה להבנה, אבל אחרי שקולטים את הקונספט, זה מגניב לגמרי.

במקום לשחק משחק תמים של קטאן או שבץ נא, החברים מחליפים ביניהם תודעה ומנחשים בכל סיבוב מיהו מי, והסרט קופץ מקומדיה פשוטה לאימה קלילה ופסיכולוגית בסגנון “שישי הפוך” פוגש את שרלוק הולמס, כששדים ומשקעים חבויים מן העבר עולים מעל פני השטח ומאיימים לקרוע את המרקם החברתי של הקבוצה. אבל הטוויסט האמיתי מגיע כששניים מהחברים נפטרים במפתיע והתודעה של כל אחד מהם נמצאת בגוף אחר – ואז מתחילות השאלות הקיומיות באמת של מי אנחנו ומי נרצה להיות.

נכון לכתיבת שורות אלה, “מה שבפנים” הוא אחד הסרטים הראויים ביותר לצפייה בנטפליקס. יש בו אלמנטים טובים שמתחברים יחדיו ליצירה מסקרנת ומקורית מאוד, אף על פי שהיא שואבת השראה מיצירות דומות קודמות. העיסוק בתודעה ובאקזיסטנציאליזם, גם אם נעשה באופן קומי ומרופרף למדי, מהנה ביותר במקרה הזה וגם חייב את ההנאה שמופקת ממנו לקאסט לא מלהיב אבל די חביב. נקודות נוספות הולכות לביצוע הטכני, מכיוון שגרג גרדין, יוצר וכותב הסרט, משתמש בתאורה בצבעים שונים כדי להסגיר בפני הצופה מיהו מי ומה באמת קורה מתחת לפני השטח. כך הסרט יוצר תעתוע וגם מטריד את הצופה בשאלות קיומיות על החברה שבה הוא חי ובעיקר על עצמו ועל האדם שהוא היה רוצה להיות. התשובות, אם הן קיימות בכלל, קשות, אבל זה עיסוק מעניין ומרתק בפני עצמו.

מתוך “מה שבפנים”. נטפליקס, יח”צ

יש כאן גם טוויסטים קומיים ופניות מטורללות שגרדין לוקח בתסריט ומעיף את הצופה מצד לצד ולא נותן לו מנוח, תרתי משמע. “מה שבפנים” הוא סרט תזזיתי מאוד, מכל בחינה: הצילום מהיר, המעברים נעשים בחטף, הקאטים מבלבלים והדמויות מדברות במהירות כך שלפעמים – ואולי אפילו לעיתים קרובות מדי – לא ברור מה קורה, מה קרה ומה עומד לקרות, וזו תחושה שמלווה אותנו עד לסיום, שגם הוא מאוד לא ברור, ונדרשת צפייה שנייה ואולי גם שלישית כדי להבין מה קרה. בכל מקרה, צופים מסוימים עלולים לראות בכך טרחנות יתר ואוננות עצמית של היוצר. למה לא לשמור על פשטות? יחד עם זאת, הבלבול הזה מבטא במדויק את התחושות שמלוות את הדמויות. אם הן לא יודעות מה הולך כאן, אז אין סיבה שהצופה ידע. כולנו בבלגן הזה יחד, ואף אחד לא יוצא מפה עד שהדברים יהיו ברורים.

בתסריט ג’רדין מנסה לתת מקום לכל דמות, ללבטים ולתחושות שלה, אבל במאני טיים, ובעיקר בגלל הקצב המהיר של הסרט, קשה באמת להתביית על אחת מהן. הן לא מעניינות באותה המידה וגם לא מפותחות מספיק כדי להיות כאלה. כשהגיוון המגדרי לא תופס מקום (וכך צריך), האופי צריך לעבור להילוך שלישי, אבל זה לא קורה. הזוג שמנסה לעבוד על הקשר האינטימי, האומנית, הסטלנית, כוכבת הרשת, החבר הנהנתן שמתחתן, הגאון המרושע וההיספני עם הקעקועים (סורי, אבל זה כל מה שהוא מביא איתו) – כולם אחלה וכולם קריקטורות בו־זמנית. כך גם הקונפליקטים ביניהם – בסדר, אבל לא יותר מזה.

למרות כל המינוסים שלו, והם לא מעטים, “מה שבפנים” בכל זאת ראוי למאכל אדם ולצפייה קז’ואלית, ודאי ביחס לתכנים אחרים שראינו בשנים האחרונות בנטפליקס. הוא גם מסמן ניצנים של מקוריות, פאן ורוח מרעננת בשורות של ענקית הסטרימינג. האם זו הסנונית שמבשרת את בואו של התוכן האיכותי באמת לרשת הסטרימינג? נחיה ונראה. רק חבל על הסוף הדבילי שלו.