כולנו מכירים את סרטי הסלאשר שבהם רוצח במסכה רודף אחרי חבורה של נערים ונערות ורוצח אותם אחד־אחד ללא רחמים וללא סיבה ברורה עד סוף הסרט, שבו מגיע הטוויסט וההבנה מי הרוצח ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה. זה קרה ב”יום שישי ה־13″ עם ג’ייסון ומסכת ההוקי שלו, אצל מייקל מאיירס ב”ליל המסכות” וכמובן ב”סיוט ברחוב אלם” עם פרדי קרוגר, שהחליט שמסכות כנראה כבר לא באופנה. סרטים מהז’אנר הזה נוטים לרוב לגעת בנושאים שמדברים יותר לבני נוער (כמו מיניות, בריונות, התבגרות) אבל מצליחים להפחיד גם אנשים בוגרים. לכבוד האלווין עלה בנטפליקס הסרט “זמן קטוע” (Time Cut), שמוסיף תיבול של מסע בזמן לעליות המוכרות של ז’אנר האימה בכלל והסלאשרים בפרט. אך למרות הרעיון המקורי, הסרט שוכח בדרך מה זה סלאשר או סרט אימה בכלל.

עלילת הסרט עוקבת אחר לוסי (מדיסון ביילי, “סיפורי אימה אמריקאים”), נערה מתבגרת, שמוצאת מכונת זמן בשנת 2024 ובטעות מוחלטת חוזרת לשנת 2003, יומיים לפני שרוצח סדרתי רוצח את אחותה הגדולה. לוסי, שמרגישה שכל חייה שהיא חיה תחת צילה של אחותה הגדולה והרצח שלה, מבינה שכעת יש לה את האפשרות למנוע את המעשה הנורא ולגלות את זהות הרוצח לפני שיצליח במשימתו.

לוסי נולדה לתוך משפחה שבורה ולהורים שהביאו אותה לעולם רק כדי שתהיה עבורם סוג של “פלסטר” על אובדן בתם הבכורה, שואלת כמה פעמים בסרט “אם היית יודע שמשהו נורא עומד לקרות, האם היית מנסה למנוע אותו?”. היא מעלה את השאלה הזאת מפני שהיא יודעת שאפילו אם תזיז סיכה קטנה העתיד כולו עלול להשתנות. בעבר לוסי מגלה תגליות חדשות, ויחד עם קווין (גריפין גלאק, “למה דווקא הוא?”), החנון הגאון של בית הספר, מנסה למצוא את הדרך הנכונה לפעול ומתמודדת לאורך הסרט עם דילמה קיומית – האם להציל את אחותה הגדולה ובכך למחוק את הקיום של עצמה או לקבל את הגורל כפי שהוא?

אין ספק ש”זמן קטוע” מביא רעיון חדש ומרתק אל הז’אנר. אך למרות זאת, הוא מסתכם אך ורק ברמת הרעיון ופחות מתפקד כפיצ’ר. עלילת הסרט מתפתחת בצורה צפויה מאוד, ואפשר להבין כבר בסצנה הראשונה מי עוטה את מסכת הרוצח. אז כן, יש איזה טוויסט, כי בכל זאת מדובר גם בסרט מסע בזמן, אבל הוא לא עוזר לאפקט ההפתעה – שלא מפתיע כלל – וגם לא עוזר לסרט להיות טוב יותר, כי פשוט כלום לא עובד בו.

הוא מלא בקלישאות מסרטים שונים: רוצח במסכה, מקובלים נגד חנונים, סצנת מייק אובר עם מוזיקה מגניבה שתואמת את שנות האלפיים המוקדמות, ואם היה מדובר בסרט אימה משנות ה‏־80 – כנראה גם היינו מקבלים סצנה מלאה בעירום שמהר מאוד נעשית מדממת ביותר. אף על פי שנראה שבמאית הסרט, האנה מק’פרסון, מכירה היטב את סרטי האימה הקלאסיים, היא לא מצליחה ליצור סרט ראוי לז’אנר.

וזה מתחיל בדמויות שלא עוברות שום שינוי. אפילו הגילוי הכה מסעיר בסוף הסרט והמסע הטראומתי שהן כביכול עוברות לא באמת משפיעים עליהן בשום צורה. הן לא אמינות, ההתנהלות שלהן רובוטית, המשחק כמעט ולא קיים, וגם כשהוא כן קיים, זה לא עובד (גילית ששני החברים הכי טובים שלך נרצחו ואת עוטה פרצוף מבואס כאילו הבריזו לך מבליינד דייט). נוסף על כך, יש כל כך הרבה דמויות משניות שפשוט עומדות ברקע אף על פי שאפשר היה לפתח אותן הרבה יותר ובכך ליצור את המתח שאמור להיות בסרט מהסוג הזה (ספוילר – הוא לא קיים) ואת הבלבול שאמור להיות אצל הצופה.

בנוסף לכך, יש את האווירה הלא מותחת ולא מפחידה בסרט שמסווג כאימה. המוזיקה שאמורה ללוות את הסצנות ולתת רובד רגשי היא למעשה רעש מיותר שלא תורם לכלום, הלוקיישנים נראים כמו אולפן ולא כמו מקומות אמיתיים, וכל אלה יחד עם משחק לא טוב של שחקנים לא טובים הופכים את הסרט למלאכותי. נקודה נוספת לרעת הסרט (אם זה לא מספיק) היא העובדה שהוא מלא בחורים בעלילה שלא מוסברים כלל לצופה, בשאלות שנותרות ללא מענה ובפתרונות הזויים שמגחיכים עוד יותר את הדבר הדי מגוחך הזה.

בשורה התחתונה, “זמן קטוע” מלא בפוטנציאל שהיה עשוי לרתק צופים מכל סוגי הקהלים ולהביא משהו חדש לז’אנר הרוצחים במסכה, אך הוא לא מצליח לממש את עצמו. העלילה צפויה, המשחק לא טוב, הדמויות לא אמינות, הבימוי לוקה בחסר והסרט לא מפחיד ולא מותח עד כדי כך ששוכחים שמדובר בכלל בסרט אימה. אפשר לוותר עליו, כי אפילו את הדבר הכי חשוב שיש בסרטים מהסוג הזה אין – דם.