ליפנים יש יכולת לדבר על נושאים מורכבים בצורה מעודנת לפעמים, או כזו שחומקת מתחת לרדאר. מבלי שנרגיש, הם יקחו אותנו למסע מורכב בסטייל, משהו בין הרפתקה כיפית לבין “אלוהים, תעזור לי לצאת מכאן ומבלי לחץ”. במשך שעה וחצי בסרט “אנזו, חתול הרפאים”, נחווה את הרגשות המוחבאים והבלתי מדוברים לעיתים על מוות ושכול, על כמה הגעגוע גורם לנו להתנהג בצורה מוזרה ועד כמה הכל נראה אחרת ברגע שאנחנו מבינים, מדברים ומוצאים את הכתף להישען עליה – גם אם היא מעצבנת בצורת רוח רפאים שכולם רואים ושומעים – והכל במעטפת של אנימציה חמודה.

הסרט, שמבוסס על מנגה בעלת אותו שם מאת טאקאשי אימאשירו, ובוים על ידי הצמד יוקו קונו ונובוהירו יאמשיטה, עוקב אחרי קארין (נועה גוטו) בת ה-11. לאחר מות אמה, אביה משאיר אותה במנזר מקדש של סבא שלה באזור כפרי ומרוחק מטוקיו, כשהוא מבטיח לה שיחזור לאחר שישלם את חובו, לקראת האזכרה של האם. קארין פוגשת שם את אנזו (מיראי מורייאמה), החתול שמתנהג כמו בני אדם ונראה שהזמן עצר מלכת בשבילו. היחסים ביניהם מפולפלים, מלאים דרמות אופייניות לגיל ההתבגרות, בנוסף לעוד עניינים שמייצרים הרבה עשייה ועליהם נשענת העלילה.

זה לא בכדי שנבחר חתול רפאים, וככל שמתקדמת העלילה נפגוש עוד ועוד יצורים. הכל זורם בסינרגיה מזמינה עם שילוב שאולי חלקנו יתרשמו ממנו יותר וחלק פחות – של אנימציה דו-ממדית קלאסית לבין רוטוסקופינג, כלומר שירטוט או איור הוא על בסיס צילומי וידאו. זה משרה אווירה אחרת כשלפרקים זה ינוע בין “זה אמיתי? זה אנימציה? זה קריפי?” בקטע מטריף, עם כל המפלצות, השדים והרוחות, שהם שדי שכיחים בתרבות היפנית, ובמילה אחת – יוקאי. יוקאי מורכבים בעצם מקאנג׳י (כישוף מושך פורענות) ומתאפיינים בגופים שובבים. מאמינים שהם גורמים חוסר מזל ונזק, אבל יש מקרים שהם מסיבים מזל. ולמה ראוי לציין זאת? כי זה חלק הכרחי ומהותי בעלילת הסרט ובסרט עצמו. מומלץ לצפות בו יותר מפעם אחת – זה ישנה את התפיסה. היוקאי, כמו סרט נע, מופיעים כתמיכה לאנזו וקארין, הדמויות הראשיות, כשמטרתם העיקרית להוות יסודות המחזקות את התרבות היפנית וגם לשמש כמקפצת צחוקים כשיש צורך – לקראת הסוף כזה.

המורכבות ביחסים בין קארין לאנזו נועדה להכין אותנו לרגעי השיא. בנוסף למורכבות של האישיות של ילדה מתבגרת שהרגע איבדה את אמה, ומולה נמצא חתול רפאים שהוא גם המעסה האזורי שנהנה מהחיים, אך בכל רגע נתון דעתו יכולה להשתבש עליו. זה גם מצחיק וגם מבדר, ולפעמים מסחרר אותנו. הסרט נע בין מצחיק, לדרמטי, למפחיד ואפל – הכל תלוי בנקודת המבט ובאיזו סצנה אנחנו נמצאים.

ובואו נתעכב עוד קצת על האנימציה עצמה. הירידה לפרטים יכולה להיות מטורפת בסצנות מסוימות, ואז כשהפוקוס יורד, אנחנו מקבלים תמונה אחרת – זה נעים ורך עם פלאטת צבעים מסוימת. היופי כאן הוא במידה ותגיעו בשביל הארט המגניב – המנגה, בהסתמך על הסרט, גם היא לא רעה בכלל. יש כאן פתיחות שאולי תפתיע בכל הקשור לתרבות היפנית, שנחשבת לדי מאופקת במציאות, הכוונה.

הסרט מתאים למבוגרים ולילדים, רק צריך להיות עם יד על הדופק בכל הנוגע לסוגיה המורכבת והכבדה של פטירת הורה. אולי זה יפתח דיון, מאחר וההתנהגות שבה הגיבורים בוחרים תדחק אותנו לפינה מסוימת – מוסרית ורגשית. איך אנחנו מתמודדים עם אובדן ולאן פנינו מועדים אחרי המוות?  שאלות קריטיות שמטרידות את מנוחת הקטנים והמבוגרים, כאשר שוב לכל אחד תפיסה אחרת. הפרשנות שניתנת מייצרת דיון רב על איך אנחנו רואים את החיים ואת המוות ואת החיים שאחרי.

הסרט כבר הוצג בחודשי הקיץ בפסטיבלי האנימה והמנגה, גם בארץ ויוקרן מחר בפסטיבל האנימציה הבינלאומי בפסטיבל ירושלים.