למי שנולד אי שם בשנות ה־80 הייתה פריווילגיה נדירה: ביקור בספריית הווידאו המקומית להשאלת סרטים. אז, כשהתוכן היה מוגבל ולא היה וי־או־די, הצפייה החוזרת ונשנית בכל סרט הפכה אותו לחלק בלתי נפרד מילדותנו, עד שכבר הכרנו משפטים שלמים בעל פה מתוכו. כאחד שגילה באותה תקופה את סרטי “סופרמן”, בייחוד את הראשון והשני בסדרה, הרגשתי שנחשפתי לעולם של קסם ושל גיבורי על, וזו הייתה חוויה מהפנטת.

בתור ילד סקרן המשכתי לחקור את עולמות גיבורי העל, וכשגיליתי את הסרט “סופרגירל” בספריית הווידאו, לא היססתי לקחת אותו. נדמה שהרגע הזה היה הזדמנות לצאת למסע חדש ביקום של DC, ובהתרגשות רבה ציפיתי להרפתקה שתמשיך את החוויה המוכרת של סופרמן. עכשיו, במלאת 40 לסרט, החלטתי לחזור ולצפות בו שוב, ולנסות להבין מחדש את הקסם הילדי ההוא.

בפעם ההיא נתקלתי לראשונה בקארה זור-אל, בת דודתו של סופרמן, שיוצאת למסע משלה. כילדים לא נמשכנו לביקורות או לניתוחים קולנועיים. מה שחיפשנו היה פשוט עוד מנה של גיבורי על, אפילו אם זה היה קצת מבולגן. באותם ימים הסרט אכן סיפק את הסחורה – הוא הוסיף ממד אחר ליקום של סופרמן, גם אם בצורה חצי אפויה.

עם זאת, בצפייה ביקורתית בוגרת מתברר כי לסרט יש כמה בעיות מהותיות. העלילה עוקבת אחר קארה, הלא היא סופרגירל, שמגיעה לכדור הארץ לאחר שאיבדה בטעות את מקור הכוח של עולמה. בנקודה זו הסרט מתחיל לאבד כיוון, שכן הקשר בין הדמויות, ובפרט בין המכשפה סלינה לבין קארה, נראה רופף ולא ברור. יש משהו כבד ולא נגיש בסיפור, ולעיתים העלילה נראית כמו אוסף של סצנות לא מחוברות.

יחד עם זאת דמותה של סופרגירל שומרת על קסם מסוים. יש בה מידה של תמימות ונאיביות שמתאימים לגיבורת על בתחילת דרכה. השחקנית הלן סלייטר הביאה לדמות חן ופגיעות שאפשרו לנו להתחבר אליה, אך העלילה והתסריט המבלבלים מנעו ממנה להעמיק ולהיות דמות שלמה באמת. מצד אחד היא מוצגת כמי שאינה מבינה את סביבתה, אך מצד שני היא מגלה תובנות מפתיעות ופתרונות בעיות בעולם זר לה – דבר שיוצר תחושה של חוסר עקביות.

מעניין לציין שהופעתה של סלייטר בסרט זכתה לשבחים, על אף שהסרט עצמו לא זכה לאותה הצלחה. הפופולריות שלה הובילה אותה לחזור ליקום של סופרגירל שנים רבות אחר כך, כאשר גילמה את אימה המאמצת של הדמות בסדרת הטלוויזיה “סופרגירל” מ־2015.

כשהיינו ילדים אולי לא שמנו לב לכל חור בעלילה או לכל רגע לא מציאותי. אחרי הכול, היה מדובר בסרט שבו כיכבה גיבורת על מהחלל, כך שכל דבר היה נראה סביר. אולם כשחוזרים לצפות בו כמבוגרים מתגלה סרט מבולבל שמנסה להרחיב את היקום של סופרמן, אך מתקשה בכך. החיבורים לסופרמן נראים מאולצים. הופעתו של ג’ימי אולסן, שמבטיח לסופרגירל שלא יגלה לסופרמן על קיומה, ופוסטר של סופרמן ברקע – כל אלה משמשים קישורים רופפים ולא מספקים לעולם הגדול של סופרמן.

אי אפשר גם להתעלם מדמותה של סלינה, שמגולמת בהגזמה רבה על ידי פיי דאנאוויי. סלינה, מכשפה נבלית, הייתה אולי אחד הניסיונות הראשונים להביא מכשפה לעולם גיבורי העל, אך היא שטחית מאוד, מבוססת בעיקר על כוחות מגיים ושגעון גדלות ומשמשת בעיקר אלמנט קומי לא מכוון. הצפייה בה כיום רק מדגישה עד כמה הנבלים של פעם היו פחות מאיימים ויותר גרוטסקיים, בעיקר בגלל איפור כבד ואפקטים לא מרשימים.

במבט לאחור הסרט הזה מספק גם תובנה מעניינת לגבי הקשיים בבניית יקום קולנועי משותף, בייחוד כשזה נעשה כלאחר יד. “סופרגירל” הוא סוג של תמרור אזהרה לכל מי שמנסה ליצור ספין אוף ללא עלילה חזקה ומעמיקה. הסרט שאף לחקות את הקסם של סופרמן, אך נכשל בכך.

למרות כל הפגמים הסרט שמור בליבנו כזיכרון נוסטלגי. היו בו רגעים של קסם, והוא חלק בלתי נפרד מתקופת הילדות שלנו, שבה כל סרט גיבורי על, אפילו אם היה מלא בטעויות ובעיות, הצליח לרגש אותנו ולגעת בנו. ארבעה עשורים לאחר צאתו הוא נשאר בזיכרון כשריד מהקולנוע של שנות ה־80 וכניסיון אמיץ להביא גיבורה חדשה לעולם המוכר של סופרמן.