מי היה מאמין שיו גרנט, הנסיך החייכן של הקומדיות הרומנטיות, יחליף את החיוך המקסים שלו במבט מצמרר? גרנט, שהפך את הגבר המבולבל והחביב לאייקון קולנועי, זה שגרם למיליוני נשים להתאהב בחיוך המבויש שלו ובגמגום החביב, מחליף הפעם את זר הוורדים ואת ההפי אנד בדמות מטרידה ואפלה במיוחד.

“פחד אלוהים”, הסרט החדש של הצמד סקוט בק ובראיין וודס, שהביאו לנו את “מקום שקט” המצליח, מנסה הפעם להתמודד עם אימה מסוג אחר. אבל בניגוד ליצירתם הקודמת, שכבשה את הקופות בשקט, הפעם התוצאה רועשת במיוחד – ולא בקטע טוב. במקום המתח המתוחכם והמצמרר שאפיינו את הסרט ההוא, כאן מקבלים בעיקר מונולוגים אין־סופיים שמחרישים את האוזניים ומעייפים את הנשמה.

העלילה נשמעת קצת כמו בדיחה מוכרת: שתי מיסיונריות מורמוניות נכנסות לבית של אדם מסתורי – אבל במקום פאנץ’ ליין הן מקבלות הרצאות. שתי הצעירות התמימות (סופי תאצ’ר וקלואי איסט) מגיעות לביתו של אדון ריד (יו גרנט) רגע לפני סופת שלגים, במטרה להפיץ את בשורת האל. במהלך שיחה תיאולוגית משותפת שנעשית מתוחה ריד מתחיל להתנהג בצורה מוזרה, אך באופן קריפי שומר על כללי הנימוס. הבנות מתחילות לחשוד שמשהו מוזר מתחיל להתרחש כשהמארח המנומס מתגלה כמישהו שונה לחלוטין ממה שנדמה בהתחלה. השתיים מוצאות את עצמן לכודות במשחק פסיכולוגי בנושא דת ואמונה, ספקנות ובחירות בחיים.

ללא צל של ספק יו גרנט מצליח להחזיק את המסך מליפול. תצוגת המשחק שלו מרשימה ומשכנעת עד כדי כך שהוא מצליח לגרום לצופה להאמין כמעט לכל מילה שיוצאת מפיו – ויש לו יותר מדי מה להגיד, למען האמת. הבעיה היא, וזו בדיוק הנקודה, רק הוא זה שמצליח. שאר הדמויות נשארות חסרות נוכחות והשפעה, וההתמקדות הבלעדית בגרנט הופכת את הסרט למופע חד־צדדי מתיש ולא מרתק. קשה להחזיק מתח כשהכול נשען על כתפיו של שחקן אחד, מוכשר ככל שיהיה.

בעיה נוספת היא שאי אפשר להתחבר באמת לאף אחת מהדמויות. הן נשארות שטוחות כמו דמויות בקטע קריאה קצר לכיתה א’ (ראו “דנה קמה, דנה נמה”), בלי שום עומק רגשי שיגרום לצופה לדאוג לגורלן.

היחסים בין שתי המיסיונריות הצעירות, שהיו יכולים להיות ציר דרמטי מרתק, נשארים לא מפותחים. במקום לחקור את הדינמיקה המורכבת של שתי נשים צעירות שמוצאות את עצמן במצב מסוכן, או אפילו סתם להעמיק בהבדלים המעניינים בין הגישה שלהן לאמונה ולספקנות, הסרט בוחר להשאיר אותן שטחיות. הפוטנציאל לקונפליקט דרמטי בין שתי הדמויות השונות כל כך – אחת נאיבית ותמימה והשנייה ספקנית יותר – מתבזבז לטובת עוד ועוד נאומים. אפילו ברגעי המשבר, במקום להראות איך הקשר ביניהן מתחזק או מתפרק תחת הלחץ, הסרט מעדיף להמשיך במה שהוא עושה הכי טוב – לשעמם אותנו בעוד מונולוג פילוסופי.

במקום מותחן פסיכולוגי מתוחכם, “פחד אלוהים” הוא שיעור פילוסופיה מייגע על אמונה וספקנות. נכון, הנושאים הללו יכולים להיות מרתקים, אבל הם מוגשים בצורה יבשה כל כך שקשה שלא לנקר. בכל פעם שנדמה שעומד להתרחש משהו מעניין, העלילה חוזרת למסלול המונוטוני והמשעמם שלה.

גם הצד הוויזואלי של הסרט לא מציל את המצב, שכן הוא קטסטרופה מוחלטת. נראה שההפקה החליטה לחסוך בחשמל, מכיוון שהסצנות חשוכות כל כך, וברגעים מסוימים הצופים והדמויות מתמודדים עם אותה בעיה – אף אחד לא באמת מצליח לראות מה קורה על המסך. גם כשנדמה שהדמויות מזהות משהו חשוב, הצופה נשאר בחושך, ולרוב מסיק שזה כנראה לא משנה – פשוט כי ליטרלי אין מה לראות. במקום ליצור אווירה מותחת, הסרט פשוט שוקע בחשכה ומכבה כל סיכוי למתח.

אי אפשר להמשיך בלי להתייחס לחורי עלילה גדולים מספיק כדי להכניס לתוכם את התסריט המלא בגרסה המודפסת. הבולט ביותר הוא האחות פקסטון, דמות שעוברת מטמורפוזה לא משכנעת מנזירה תמימה למעין סוכנת חשאית. הקלות המופרזת שבה היא פותרת את התעלומות המורכבות בגרסת שרלוק הולמס בזמן שיא חושפת את חוסר ההיגיון הבסיסי בעלילה.

וכדי להוסיף חטא על פשע, אל תיתנו לשם השיווקי המבטיח “פחד אלוהים” להטעות אתכם. במקום סצנות מצמררות ורגעי שיא מפחידים, בהלות, קפיצות ומיני ירקות, מקבלים בעיקר דיאלוגים ארוכים ומשמימים שלא היו מביישים מחזה של שייקספיר בגרסתו המורחבת. אם לרגע קיווינו לצרחות, פחד ואימה (כי מה בסך הכול אנחנו מבקשים?), קיבלנו את יו גרנט נואם בלי סוף על משמעות החיים, האמונה והספק – האימה האמיתית היא שאין מי שיציל אותנו מזה.

“פחד אלוהים” מוכיח שלמרות שחקן בריטי מוכשר שעושה שינוי מרשים מרומנטיקן לאדם מסתורי ואפל, לצד צמד במאים שכבר הוכיח שהוא יודע איך להפחיד, הוא לא מצליח להפחיד אפילו את השטן עצמו. אז אולי כדאי שהבמאים יחזרו למה שהם יודעים לעשות הכי טוב – סרטים שקטים.