ספרים ישראליים הם כבר מזמן לא ז’אנר משל עצמם, מכיוון שסופרים ישראלים כותבים בתוך כל ז’אנר אפשרי. בין אם זה רומנטיקה, פנטזיה, ואפילו אימה – לכתיבה הישראלית יש הכול. במקרה של “אימה בבית הדלועים” מדובר בפנטזיית אימה לנוער שנכתבה בישראל.

בעלילת הספר, ג’נה ומקס בני ה־16 נשלחים לבלות את חופשת הקיץ שלהם ב”חוות הדלועים של דודה רוז”, שם הם צריכים לעבוד בעבודה פיזית ומתישה. נוסף עליהם עובדים במקום עוד כמה בני נוער, כולם מגיעים מבתים קשי יום או אפילו פנימיות ובתי יתומים. לחווה חוקים פשוטים מאוד – ביום עובדים, בלילה יש עוצר ואסור להיות בחוץ, וחייבים לנעול את חלונות המתכת הכבדים בשעה מסוימת. בשלב מסוים דברים הזויים מתחילים לקרות: רעשים מוזרים, שריטות בעץ ופעם אחת אפילו נגלה מחזה משונה מאוד מחלון בית החווה. כפי שמתואר עוד בהתחלה, מדובר בספר אימה לנוער, כך שהאימה בספר בהחלט לא מפחידה מדי, אפילו לא לקוראים הפחדנים ביותר.

כריכת הספר. באדיבות קים בר

בתור ספר שכתבה סופרת ישראלית אבל מתרחש בחו”ל, הוא סובל ממשבר אישיות קטן. לכל הדמויות יש, כמובן, שמות לא ישראלים, ויותר מפעם אחת נעשה שימוש ביארדים כדי לתאר אורך, אך שמות של דברים מסוימים נותרו בעברית (“מר שפמפם”, החתול של הדמות הראשית), מה שמוביל לתחושה שמדובר בספר שפשוט לא תורגם בתשומת לב רבה.

העלילה עצמה לא רעה, וכוללת סיפורי אהבה, חברות בין דמויות, עלילות משנה טיפוסיות לבני נוער ואפילו משחק אמת וחובה אחד (ונשף, ושתיית אלכוהול). עלילת האימה מתפתחת בהדרגה ומגיעה לשיא בעמודים האחרונים של הספר. עד לאמצע הספר לא ניכרת תחושה אמיתית של “אימה” או של “תעלומה”, ונראה שמדובר בספר סתמי על מחנה קיץ לבני נוער. ה”תעלומה”, שהיא בעצם סיפור האימה של הספר, די מקורית ואפילו מעניינת. אין ספק שהוקדשה חשיבה רבה בפן הזה בספר, ובשלב שבו מתחילים להבין את הרקע לדברים המוזרים שקורים ואת ההסבר ההיסטורי שלהם הספר נעשה נחמד לקריאה ואפילו מעניין. חבל שהגילוי הזה קורה באמת לקראת סוף הספר, בשלב שבו אין הרבה מה לעשות.

הדמויות הן בעיה אחרת. יש הרבה מאוד כאלה, הן מוזכרות לקורא ברפרוף וכלאחר יד, כך שלא רק שהקורא הסביר לא יבדיל מי הוא מי, לא ייווצר חיבור אמיתי בינו לבין הדמויות. כאשר אחת הדמויות סובלת הקורא לא מניד עפעף, וגם לא כאשר היא נפגעת בצורה חמורה, כראוי לספר שמתיימר להיות אימה. בסוף הקריאה ניתן לזכור אולי חמישה שמות, לא אלה של הדמויות הכי רלוונטיות לעלילה, אלא פשוט אלה שנאמרו הכי הרבה פעמים.

הדמות הראשית, ג’נה, מאוד חדגונית. היא אוהבת את מקס, שהוא החבר הכי טוב שלה, כנראה. ניתן לטעות ולחשוב שהוא אולי בעצם אח שלה, מכיוון שהוא הגיע איתה מהבית והם גדלו ביחד. ג’נה אומנם מחבבת דמויות אחרות, מקנאה כשמדברים עם מושא ההערצה הגברי של הספר, שעליו היא דלוקה (נער בן 17.5 שיש לו מוניטין של “הילד הרע” אך אין לכך שום הצדקה בספר מלבד מוניטין), אבל באמת שמלבד זאת אין לה שום אופי ייחודי, וכל דמות אחרת הייתה יכולה להיות הדמות הראשית. שאר הדמויות שוליות במקרה הטוב וממש מיותרות במקרה הרע, מכיוון שהן לא משנות את העלילה כהוא זה ובהחלט לא מותירות כל חותם על הקורא.

הספר נכתב מנקודת מבט שלישית הווה, מה שמגביר את הניכור מהדמויות. בקושי מתוארות תחושות ותכונות אופי שלהם, ורוב התיאורים כוללים פעלים ודברים שקרו והתרחשו. הדמות היחידה שאליה מפתחים סימפתיה מסוימת עד לסוף הספר היא הדודה רוז, וגם זאת רק בגלל העבר שלה, שמתגלה ממש לקראת הסוף.

“אימה בבית הדלועים” הוא ספר בעל פוטנציאל שהעלילה שלו הייתה יכולה להיות מעניינת, לולא היה נופל לקלישאות ולריבוי דמויות ללא כל הצדקה. יכול להיות שמדובר במקרה שבו דווקא הקונספט של סרט או סדרה יתאים יותר, מכיוון שבהם יש דרכים קלות יותר לזהות את הדמויות (לפי המראה שלהן), ללא הצורך לזכור מי הן או מה התפקיד שלהן בעלילה, אם בכלל יש להם כזה. האפילוג, לעומת זאת, מצוין. ניכר שהספר היה יכול ללכת לכיוון מעניין ביותר, כזה שכיף לקרוא.