וג’יטה הרביעי לשמו היה הנסיך של הכוכב וג’יטה והבן של וג’יטה השלישי. כבן לשושלת מלוכה הוא תמיד היה גאוותן, וחלק מהמאבק הפנימי שלו מגיל צעיר נבע מהתחושה שהוא טוב מכולם. על אף שאביו וכל הפלנטה שלו שועבדו לשליט הגלקסיה פריזה, הוא ראה את עצמו כחזק וחשוב מכולם, והעובדה שכבר מגיל צעיר נעשה חזק בהרבה מאביו תרמה לכך רבות. כחלק משגרת היום של הסאיינים גם וג’יטה הצעיר נשלח לכבוש פלנטות אחרות עבור פריזה, וצורף לראדיץ (אחיו של קקרוט) ולנאפה, נוסף על עוד כמה לוחמים חשובים פחות לעלילה.

כאשר פריזה החליט להשמיד את כוכב וג’יטה, הצוות שלו נדרש לחזור מהר לפלנטה שלהם כדי לבצע משימה שקיבלה עדיפות עליונה, אבל וג’יטה, בהתנשאות מלאה, החליט לא לציית ולהעמיד פנים שהם לא קיבלו את המסר. חודש לאחר מכן הם התבשרו שהפלנטה שלהם הושמדה על כל יושביה. וג’יטה טען שלא אכפת לו כלל מהכוכב שלו, מאבא שלו, שהוא ראה כחלש ומושפל, או אפילו משאר המשפחה או העם שלו. אולם הוא הבין שאינו החזק ביקום ושהוא נאלץ לסור למרותו של פריזה, שהשלה אותו לחשוב שאין לו כל מעורבות בהשמדת הכוכב וג’יטה. הוא נאלץ לעבוד עבור פריזה, אבל הוא לא אהב את זה, ותחושת הנחיתות הזו, כעבד של אנשים שהוא לא מכבד, ליוותה אותו עד לבגרותו.

באחת המשימות שלהם נשלח רדיץ, הלוחם החלש בחבורה ואדם שליווה את וג’יטה רוב חייו, לברר את מצבו של כדור הארץ, שכבר היה אמור להיות ריק מיושביו, ולגייס את קקרוט לשורותיהם, שהחלו להצטמצם מאוד. כשרדיץ נהרג לווג’יטה לא באמת היה אכפת, מכיוון שהוא תמיד ראה ברדיץ נתין חלש וחסר חשיבות, אבל התרשם מהתמסורת של רדיץ – שכללה דיווח על דרקון ענק שיכול להגשים משאלות. סוף־סוף נראה שהוא עומד להגשים את ייעודו – להיות בלתי מנוצח, אלמותי והחזק מכולם. כאשר הוא ונאפה הגיעו לכדור הארץ, הם התחילו לעבוד כמו בכל פלנטה שהם כבשו, אבל נתקלו בהתנגדות מצד לוחמים מקומיים בינוניים (כמו בכל פלנטה). בשלב הזה הם הבינו שכל שעליהם לעשות זה להביס את הקבוצה החלשה הזו – והפלנטה שלהם. אבל בניגוד ללוחמים אחרים בשורותיו של פריזה (למשל, בארדוק), וג’יטה לא נלחם כלל. מכיוון שלא הייתה לו כוונה לקחת חלק בעבודה הזו, הוא נתן לנאפה ללכלך את הידיים. עד שהוא שמע על גוקו. בשלב הזה הוא ביקש מנאפה להמתין שלוש שעות, מכיוון שאם הוא מתכוון להילחם, הרי שיעשה זאת רק נגד האויבים החזקים ביותר, אלה שראויים להדגמת הכוח העצום שלו. לא היה לו אכפת גם מנאפה. הוא אומנם הזהיר אותו מהמתקפה של קרילין, אבל רק מפני שידע שאם נאפה ימות, הוא ייאלץ להילחם בלוחמים ה”פשוטים” – וזה יהיה בזבוז של הזמן שלו.

כאשר גוקו חזר ונאפה הובס, וג’יטה השמיד את נאפה מייד, בלי לחשוב, כשהוא נוכח לראות כמה הזקן שליווה אותו כל השנים נראה כה מובס וחלש. אולם מכיוון שהפרספקטיבה שלו לכוח הייתה רחבה בהרבה משלהם, הוא לא שפט את עצמו באותה צורה כאשר הפסיד לבסוף לקקרוט ולשאר הלוחמים. במקום להשמיד את עצמו הוא החליט לברוח לכוכב שנשלט ע”י פריזה. בעיניו מוות בקרב נגד האספסוף פשוט לא מתקבל על הדעת, והוא נשבע לנקום.

אחרי שהשתקם, הוא גילה שפריזה גילה על הדרקונים הנמקיאנים דרך הסקאוטרים שלהם ושהוא מחפש אחריהם כדי להפוך לאלמותי בעצמו. וג’יטה, שהחליט לנסות להשיג את פריזה במרוץ להפוך לבלתי מנוצח, טס לנמק. אחרי שדודוריה מספר לו את האמת על השמדת הכוכב וג’יטה, פעם נוספת אנחנו נוכחים לדעת שני דברים: לווג’יטה לא אכפת מהכוכב שלו או מקרובי המשפחה שלו, והוא טוען לכוח האולטימטיבי ולהשמדת פריזה. וכמו שאנחנו יודעים, הוא נכשל, ומת… בבכי…

עד אז וג’יטה האמין בגדולה שלו ובנחיתות של כל האחרים. הוא לא יתנער מצורת המחשבה הזו לחלוטין, והיא תמשיך להכתיב את הדרך שבה הוא רואה את העולם, אבל כבר ברגעיו האחרונים הוא הכיר בגוקו כלוחם שווה אליו. הוא סיפר לו שפריזה היה שליט הגלקסיה ששעבד את כל העם שלו, את אבא שלו ובמידה רבה מאוד גם אותו, והפציר בו לנצח בשמו ובשם כל העם שלו. אם היה לו אכפת, אפילו קצת, ברגעיו האחרונים הוא חש בזה מאוד.

אחרי שגוקו הביס את פריזה הוא עקף אותו מבחינת כוח, מה שאומר שאפילו בדרגת סופר סאייה בסיסית גוקו חזק כמו שליט הגלקסיה לפחות, ואפילו יותר. וג’יטה, שמעולם לא הביע משאלה להשיב את אביו או את הכוכב שלו לקדמותם, חי בתחושה שזה לא מספיק להיות שווה לגוקו. הוא לא ניסה להרוג אותו רק בשביל הזכות לנסות ולהוכיח את עליונותו עליו לעצמו, ולא לאף אחד אחר. וכך זה נמשך – וג’יטה הגיע במאמץ רב לרמה של גוקו, וגוקו שוב פתח פער ביניהם בדרכים שונות. וג’יטה המשיך במרדף אחריו עד שלבסוף נלחם לצידו, כשווה. רק בסאגה של “סל” וג’יטה החל לדאוג גם לסובבים אותו וסוף־סוף למד ענווה.