עולם הקולנוע ידע לא מעט ניסים ונפלאות, בין אם קרו בלי הכנה מוקדמת או היו תוצאה של בריונות מוצדקת. אחד הניסים הקולנועיים של השנים האחרונות, באופן מפתיע, הוא הסרט “סוניק”, שיצא ב־2020 אחרי מתיחת פנים מילולית והכרחית לנוכח תרעומות של כל אדם עם עיניים. התוצאה החמודה הניבה לאחר שנתיים סרט המשך מוצלח עוד יותר, וכעת, לקראת חנוכה (וכריסמס), מגיע הסרט השלישי בסדרה, שממשיכה לרוץ מהר כמו הגיבור שלה ועוקפת בחינניות את הקולגות לז’אנר סרטי משחקי הווידאו המושמץ ברובו.

“סוניק 3” בראש ובראשונה מיועד למעריצי סדרת המשחקים עצמה, והוא השיא של מסע שכנועים, תחנונים ובריונות מעודנת שנמשכו מאז ההכרזה על הסרט הראשון. שני הסרטים הקודמים כללו פה ושם רפרנסים מועטים וספציפיים למשחקים, אבל עם לא מעט שינויים ומגבלות שכפו האולפן ומגבלות הז’אנר הנוסף שאליו הוא שייך – סרט ילדים. כאן הותר סוף־סוף הרסן האומנותי, וצוות הבימוי וההפקה פרצו קדימה בלי לראות בעיניים ועברו לקיצון השני והפרוע – 90% פאן סרוויס, 10% סרט, יותר נאמן למקור ומכתב אהבה למעריצים ולפרנצ’ייז כולו. אל דאגה, גם אם אתם לא מעריצים אדוקים אתם תיהנו, שהרי עם סוניק אין רגע דל.

העלילה מתחילה איפה שהסרט הקודם הסתיים – עם ההתעוררות של שאדו הקיפוד לאחר תרדמת של 50 שנים. בתוך דקות בודדות ולאחר בריחה ממרכז הכליאה שלו, הכוללת זריעת בלבול והרס מלאות בזעם על המין האנושי, הוא כבר נתקל בסוניק, טיילז ונאקלס, שהוקפצו על ידי סוכנות גא”ן לטפל בבעיה החדשה. אחרי ששאדו מכסח לכולם את הצורה בלי להניד עפעף, השלושה מבינים שהבעיה גדולה הרבה יותר ממה שחשבו. ואם זה לא מספיק, תגלית מרעישה נוספת נופלת גם על ד”ר רובוטניק/אגמן, ששרד את אירועי הסרט הקודם, ומגלה שסבו האבוד ג’ראלד רובוטניק חי וקיים (תפקיד כפול היסטרי של ג’ים קארי, שמותח גבולות קומיים לז’אנר). ג’ראלד מספר לו על תותח הליקוי חמה, נשק סודי ומסוכן מאוד שבנה הדורש שני מפתחות להפעלתו. מכאן מתחיל מסע ציד מקגאפינים של הגיבורים והרעים עם שילובי כוחות לא צפויים ורף אדרנלין שרק עולה ונוסק. פה ושם מקבלים פלאשבקים לרקע הטרגי של שאדו והחברות שלו עם מריה, נכדתו של ג’ראלד, והמניע העיקרי של שניהם לנקמה באנושות.

הסרט השלישי דחוס יותר מקודמיו אך גם ממוקד בדברים הנכונים שלשמם התכנסנו – סוניק, חבריו הצבעוניים, רפרנסים וג’ים קארי. אם אתם נמנים עם חסידי הקומיקאי, אתם תיהנו כמו שלא נהניתם זמן רב. ואפילו אם אתם לא ממעריציו, ההנאה והטרלול של קארי מתפרצים מהמסך ומידבקים ביותר, ולא מעט מהרגעים הקומיים המוצלחים ביותר שייכים לו. בניגוד אליו, כל דמות אנושית אחרת נדחקת לצדדים ברמות שונות, וקווי העלילה של חלקם גם מסורבלים שלא לצורך. בניגוד לסרטים הקודמים, הפעם הסרבול נסבל יותר, במיוחד אם אתם מחבבים את הדמויות הללו. אבל לא כולם זוכים לטיפול הולם. הדוגמה הבולטת ביותר היא הסוכנת רוקוול, דמות חדשה ומיותרת לגמרי בגילומה המבוזבז של קריסטן ריטר. היא גם נעלמת באמצע כמו שהיא באה – בלי שום הוד והדר. לעומתה, הדמות של מריה, בגילומה החינני של אליילה בראון, זוכה לזמן מסך קצר אך הולם, ולגמרי אפשר היה לקבל עוד ממנה.

אם בדמויות חדשות עסקינן, חייבים מן הסתם לדבר גם על שאדו, יקיר המעריצים, אימואים וכל חובבי דמויות אדג’יות באשר הם. קיאנו ריבס מפתיע לטובה בדיבוב שלו, ומעניק לו את הממד המיוסר, הזועם והאפל שהתמקצע בו בסרטי “ג’ון וויק” והולם מאוד את שאדו – רק חבל שאין הרבה ממנו. חלק מהמניעים וסיפור הרקע שלו נותרים עמומים למי שלא בא עם ידע מוקדם על הדמות, ואף על פי שמה שהסרט מנגיש לקהל עשוי מעולה ומאפשר להכיר את הדמות, יהיו מעריצים שירגישו שזה לא מספיק. אבל בכל זאת ניכרת אהבה רבה לדמות מהיוצרים, בין השאר בסצנות האקשן בכיכובו שהן כיפיות ודינמיות.

מבחינה טכנית מורגשת קפיצת מדרגה בהרבה תחומים. הראשון והעיקרי ביניהם הוא האפקטים המיוחדים, שנראים נהדר ומושקעים מאוד. סוניק, טיילז, נאקלס ושאדו נראים בשיאם בסצנות אקשן ובסצנות רגילות, ומתמזגים בצורה טבעית מאוד לסביבה האנושית. גם השליש האחרון של הסרט הוא מופת של אפקטים מיוחדים עם רצף של שוטים נקיים מהוקצעים, בעידן שבו סרטים רבים נופלים ל־CGI מקרטע, לא גמור ואף זוועתי. גם הצילום שודרג באופן מפתיע, והוא כולל כמה שוטים יצירתיים ומיוחדים לסרט כזה שכיף להתפעל מהם. עבודת הדיבוב מעולה, וחוץ מריבס אפשר בהחלט לשבח את שאר חברי קאסט המדבבים – בן שוורץ, קולין או’שנוסי ואידריס אלבה – שהדינמיקה ביניהם השתפרה עוד מהסרט הקודם ומוסיפה המון ליחסים בין הדמויות האהובות.

הפסקול, לעומת זאת, דרוש שיפור. לצד ההתעקשות התמוהה על שימוש בלחנים גנריים, יוצרי הסרט הצליחו הפעם לשתול הרבה יותר מוזיקה מהמשחקים, וזה מבורך. אם כבר ללכת על 100%, לא לעצור ב־60%. שאר בחירת השירים בפסקול כיפית ומפתיעה, כולל סצנת ריקוד ספציפית שהיא לגמרי אחד משיאי הסרט. גם העריכה טיפה מגמגמת, בעיקר בקווי העלילה המסורבלים יותר ונחוצים פחות של חלק מהדמויות האנושיות.

בשורה התחתונה, “סוניק 3” הוא חגיגה מטורפת וכיפית מהמעלה הראשונה שהמעריצים חלמו עליה וקיוו לה שנים. ההייפ נבנה מהשנייה הראשונה של הסרט ופשוט לא עוצר עד לכתוביות הסיום, עם מטח של רפרנסים ושורות אייקוניות שמגיעות לשיא קתרטי משוגע. זה לגמרי הסרט הטוב ביותר בסדרה והמהנה ביותר, ואפשר רק לקוות שהרף יישאר גבוה ושסוניק ימשיך לקבל את האהבה שמגיעה לו כדמות וכפרנצ’ייז.