במקביל לצאת הסרט האחרון ביקום ספיידרמן של סוני (הידוע גם בכינויו יקום הנבלים של סוני או יקום הפלופים), “קרייבן הצייד”, הוכרז כי היקום מת. לא נשמעו קולות של אכזבה בקרב המעריצים, במיוחד בקרב אלה שצפו במה שהפך להיות הסרט שתמצת את מגרעותיהם של שאר הסרטים. מדוע החליטו דווקא עכשיו בסוני להרים ידיים? יש לכך השערות רבות. מה שבטוח, לא מדובר בשיקול כלכלי נטו, שכן אף שהסרטים לא היו אהודים במיוחד, הם לא היו כישלונות קופתיים. פעמים רבות זה מספיק לחברות כמו סוני להמשיך ולמצוץ כל טיפה של כסף – אך לא הפעם. כך או כך, זו הזדמנות טובה לסכם את הפרויקט רב הפונציאל של סוני ולנסות להבין איך, למה וכמה הצליחה סוני לייצר את היקום הקולנועי הגרוע ביותר כיום. גרוע כל כך, שלמרות רווחים כספיים נאים הורידו לו ת’שאלטר.

לכאורה, מלבד תסבוכת סביב הזיכיון של ספיידרמן עצמו, היו לסוני את כל הכלים להצליח, להתרומם ולייחד את עצמה ממה שנעשה ביקום הקולנועי של מארוול או בדיסי, למשל. לא שלא היו דברים ששיחקו לטובתם, והליהוק הוא דוגמה מצוינת לכך. בין אם מדובר בטום פאקינג הארדי כוונום וג’ראד לטו זוכה האוסקר כמורביוס, סוני לא התקמצנה באגף הכוכבים. גם התקציבים היו נדיבים, ובהפקות השונות היו מעורבים לא מעט כותבים ובמאים מוכשרים. אבל הקלף החזק באמת היה נטוע בייחודיות של החומר – לא גיבורים קלאסיים, לא נבלים קלאסיים, אלא אנטי גיבורים. והרבה מהם. למרות זאת, כל הסרטים שיצאו במסגרת יקום הנבלים של סוני היו פלופים. הבעיה הראשונה והמרכזית ביותר שהכתיבה את המדרון החלקלק שסוני החליקה בו הייתה הדיסוננס בין מה שהיא ניסתה לשדר, לבין החומר האומנותי שהחזיקה בו. היא בחרה להתמקד בנבלים, או ליתר דיוק, באנטי גיבורים (ע”ע דדפול). אולם בשום סרט במסגרת היקום הקולנועי הזה לא היה דגש על אפיון דמויות של נבלים או אנטי גיבורים. סוני לקחה את הדמויות המורכבות, האפלות, הפגומות והמסוכסכות עם עצמן והשטיחה אותן לפלטה דו־ממדית. הסרטים אומנם עסקו בנבלים כפי שהוגדרו בדפי הקומיקס, אך הם שורטטו על קווי הקונבנציה ההרואית הקלאסית, המשעממת והנפוצה בהוליווד המסחרית.

הולך אחורה. “מורביוס”

ונום, היחיד שזכה לטרילוגיה שלמה, הוא דוגמה מצוינת לכך. אומנם אדי ברוק הוא לא אדם נחמד במיוחד (גם טוני סטארק לא, אגב, רק אומר), והוא התאחד גופנית עם חייזר שאוהב לנשנש בני אדם. אבל איפה הנבלות? כל שלושת הסרטים של ונום כרוכים סביב קונפליקט כפול – אחד פנימי, אחד חיצוני. מה שמעניין באנטי גיבורים הוא כמובן המאבק הפנימי. בפועל, לא באמת היה מאבק פנימי מהותי. ולא, זו לא דילמה מוסרית גדולה במיוחד אם זה בסדר להרוג חבורת פושעים שמתעללים בחיות. המאבק הפנימי היה ויכוח למטרות קומיות, ואילו הקונפליקט החיצוני עסק במה שצריך לעשות ואיך. אז הם קצת לא מסכימים לגבי הדרך, אבל מבינים כי הפתרון הוא לעבוד ביחד ולעשות את הבחירות הנכונות (גם מבחינה אתית), ובכך להתגבר על האיום. והסכסוך הפנימי, ובכן, מצא פשרה די מהר. האם התהליך דרש מהם לקבל החלטות מפוקפקות מוסרית כיאה לאנטי גיבורים? לא. האם בסופו של דבר מה שהניע אותם הוא משהו נבלי באמת? לא. בסופו של דבר הם עשו את “הדבר הנכון” ובעקבות זאת נעשו טובים יותר. כך גם ב”מורביוס”. בניגוד ל”וונום”, ב”מורביוס” התקבלה החלטה מפוקפקת מוסרית, לפחות בהתחלה. אבל בסופו של דבר “מורביוס” הולך כמה צעדים אחורה וחוזר לעסוק במאבק הקלאסי בין טוב לרע. שני אנשים, בעיות דומות. שניהם גוססים ומוצאים דרך להתגבר על מותם הצפוי. לאחד יש מצפן מוסרי, לשני אין. האחד לא מוכן להקריב את מי שצריך למטרתו האנוכית, השני כן. ב”קרייבן הצייד” לא היה אפילו ניסיון להציג דילמה מוסרית נוקבת ובונה שתטרים את הפיכתו של קרייבן לאחד האויבים המושבעים של ספיידרמן. מדובר בסיפור מקור ככל הסיפורים, שבו אדם רוכש כוחות על והופך לגיבור. ההבדל היחיד בינו לבין הגיבור הקלאסי הוא האופן שבו הוא צד בצורה אלימה את הרשעים שמולו. והאמת, אם היו נותנים להוקאיי סרט סולו כרונין בדירוג למבוגרים בלבד – אפשר היה לצפות לרשת חיסולים דומה.

משחק גרוע. “מאדאם ווב”

בדומה לכך, מאדאם ווב – לפחות כפי שהוצגה בקומיקס – ממש הופשטה מקווי האופי שלה עד שלא נותרה אלא דמות חלולה שהקשר בינה לבין הדמות המקורית מקרי בלבד. “מאדאם ווב” הוא גם הסרט הגרוע מבין כולם, שכן מלבד הבעיות המשותפות ליקום כולו, הוא סובל גם מכל בעיה תסריטאית אפשרית. בכל אופן, הלכה למעשה סוני ויתרה הן על הזיקה האומנותית בין חומר המקור לעיבוד הקולנועי, והן על האמון בקהל המעריצים שלה, שישכיל וידע בעת הזו לפענח בצורה מיטבית את מערכת היחסים המורכבת שצריכה ומוכרחה להיות בסרטים העוסקים באנטי גיבורים. אולם במקום וילניזציה הלכו על הרואיזציה, ובמקום לנצל את תנאי השטח המצויים כיום התפשרו בתבנית השייכת למאה הקודמת.

בעיה נוספת היא שגם אם קוראים לזה יקום, אין פירוש הדבר שזה אכן יקום. הופעת קמע או אזכור של הדילי ביוגל הם ממש לא מספיקים. אני לא יודע על מי סוני חשבה שהיא עובדת – הרי מדובר בסרטי סטנד אלון לכל דבר ועניין. לא היה ניסיון פעוט לרקום זה לזה את הנרטיבים השונים, וכל חשד לניסיון כזה מצביע על רשלנות, כתיבה עצלה או שניהם. הצורה העקבית שבה נטווה היקום – לכאורה בלבד – בצורה פשטנית, מיושנת, מרושלת וילדותית, משקפת יותר מכל דבר אחר שהפרויקט נדון לכישלון. אפשר להמשיך ולפרט את הבעיות הפרטניות של הסרטים – בין אם מדובר בהומור השטותי ב”וונום”, במשחק הנורא של דקוטה ג’ונסון ב”מאדאם ווב”, באפקטים המגוחכים ב”מורביוס” או במבטא של ראסל קרואו ב”קרייבן הצייד”. אבל אלה, יחסית לבעיות המהותיות באדריכלות הפרויקט של סוני בכלל, זניחות. גם ביקום של מארוול היו פלופים, מעידות, בעיות וכו’. אבל היה אפשר (לפחות עד השלב הרביעי) לסלוח עליהם כי התמונה הגדולה עבדה והייתה תחושה שיש מבוגר אחראי שדואג שהכול יצטלב בשלב מסוים. אני יכול לחיות עם יקום ספיידרמן בלי ספיידרמן. ניחא. אני לא יכול לחיות עם יקום ללא מכנה משותף או שניים, יקום העוסק באנטי גיבורים בהיעדר אנטי גיבורים.

יהיה שיקולה המכריע של סוני אשר יהיה להרים ידיים ולהגיד די. כנראה שגם היא הבינה שהסיכון הכלכלי גובר, שיקולי העלות מול תועלת מתערערים ויש גבול כמה פלופים יכולים מעריצים לעכל. אני מוצא את זה אירוני מאוד שהטאג ליין של “קרייבן הצייד”, שירת (זמזום?) הברבור של היעני יקום המדובר, היה “נבלים לא נולדים, הם מתהווים” (ונעזוב את העובדה שלא נולד או מתהווה שם נבל, או נרטיב, או עניין), שכן אפשר לסכם את הכישלון של סוני במשפט די דומה: יקומים לא נולדים, הם מתהווים. אלא אם פועלים כמו סוני, ואז הם פשוט גוססים מהרגע הראשון. בכל אופן, חבר’ה, ככה לא בונים יקום.