
טקס חלוקת פרסים או קידום אג'נדה?
בדצמבר האחרון נערך טקס פרסי המשחקים The Game Awards, שביסס את מעמדו כאירוע יוקרתי, אם לא היוקרתי ביותר, של תעשיית הגיימינג, ברמה שהפך בעיני רבים ל”טקס האוסקר” של משחקי המחשב. באופן אירוני זה תואר שהטקס ניסה להימנע ממנו (קשה לשכוח את הרגע שבו מישהו צעק F%CK the Oscars בזמן מונולוג באחד הטקסים וכולם הריעו לו). אך משך זמן הטקס (יותר מארבע שעות), התייצבות קבועה של כל השמות הגדולים בתעשיית הגיימינג והעלאת מכירות משמעותית של כל משחק הזוכה בפרסים הנחשקים מיצבו אותו עם הזמן במעמד זה. איך אומרים? אם זה ארוך כמו אוסקר, נראה כמו אוסקר ונשמע כמו אוסקר – זה כנראה אוסקר.
אבל שני הדברים היחידים שהבדילו אותו מהאוסקר הם הכרזות המשחקים החדשים והטריילרים שמוקרנים בו לראשונה. אלה, לצד הערך המוסף שהוא מביא – בין אם בהכרה ביוצרי אינדי צעירים, בתמיכה במשחקים המיועדים לבעלי מוגבלויות או באג’נדות שונות כמו העלאת המודעות בנוגע לגל הפיטורים העצום שהתרחש בעולם הגיימינג השנה – מצילים אותו משיממון מוחלט ומעוררים מעניין בקרב הצופים.
למה אני מציין את כל זה? כי לדעתי נראה שההבדל בין טקס משחקי הווידאו והאוסקר הולך ומיטשטש, ובטקס האחרון זה הורגש מאוד. שלא תטעו, הוא היה מצוין, אם לא אחד הטובים בהיסטוריית הטקס, הודות לזוכים ראויים והכרזות מפתיעות. אך לא ניתן לפספס את העובדה שהאג’נדה העיקרית שלו הייתה שיש עתיד לעולם הגיימינג, בהתאם לאמונה של אדם אחד בלבד, והוא ג’אוף קילי, מייסד הטקס.
את השם של קילי תשמעו כאן הרבה כי הוא אחראי לכל אספקט – בחירת המועמדים, בחירת הטריילרים שיוצגו, הפקת הטקס, זימון אנשי התעשייה ועוד. אין ספק שהוא מספק את הסחורה: הטקס מושקע והטריילרים שמציג מעולים ולעיתים אף מרגשים, אך האם קילי באמת נותן את הבמה הראויה לכל המשחקים? ליתר דיוק, האם הוא נותן במה רק למשחקים מסוימים, כאלה שקילי אוהב מאוד? לדעתי כן, והוא לא ממש מצליח להסתיר את זה.

ג’אוף קילי
המועמדויות והערצה עיוורת למפתחים מועדפים
24 שעות לפני שהוכרזו המשחקים המועמדים בטקס, המציין 10 שנים להיווסדו, שחרר קילי הצהרה – גם משחקים שהם רימייקים, רימאסטרים (פרסום משחק ישן עם שיפור קל בגרפיקה והתאמה לסטנדרטים של היום, ללא שינויי משחקיות) וחבילות הרחבה (DLC) של משחקים ראויים להתמודד בקטגוריית “משחק השנה”. עניין הרימייקים היה ברור, שכן אלה משחקים שהועמדו לפרס בעבר ולרוב שונים מאוד מהמקור. אבל רימאסטרים ו־DLC? ההצהרה הזו גרמה לאנשים רבים להרים גבה, שכן אלה לא משחקים מלאים שהושקעו בהם שנים על גבי שנים במטרה להפיק יצירה אחת. יתרה מכך, למה רק השנה הוחלט להוציא הודעה בנושא? השאלה הזו נענתה כשהוכרזו המועמדים. הרשימה הייתה צפויה מאוד וכללה משחקים שהמבקרים היללו (“מטאפור ריפנטזיו“ ו”פיינל פנטזי”), משחקים שנתוני המכירות שלהם היו יוצאים מן הכלל (“וו קונג”), משחק אינדי אחד כדי לסמן וי על תמיכה ביוצרי אינדי (“באלאטרו”) וכמובן משחק אחד של פלייסטיישן (“אסטרו בוט”). אליהם הצטרף משחק נוסף – חבילת ההרחבה של המשחק “אלדן רינג”, Shadow of the Erdtree. הרשת התחילה לגעוש ונפתח דיון מעמיק – האם חבילת הרחבה של משחק שיצא לפני שנתיים ראויה לזכות בתואר “משחק השנה”, והאם היא בעצם משחק? הרי יש עוד מועמדים ראויים, שכן 2024 הייתה שנה רוויה במשחקים מצוינים וצבעוניים.
אבל לקילי זה לא משנה, כי מבחינתו “אלדן רינג” הוא המשחק הכי טוב שיצא אי פעם. אי אפשר היה לפספס את ההתרגשות בקולו כשהכריז בטקס על משחק נוסף בסדרה, הפעם משחק מולטיפלייר בשם Elden Ring Nightreign. לדעתי, אם השיח ברשת היה ברובו בעד המועמדות, DLC היה זוכה בפרס “משחק השנה”. בעיניי זאת תעודת עניות וחוסר הערכה למפתחים שהשקיעו שש שנים ויותר בפיתוח משחק אחד (להשוואה, ההרחבה פותחה במשך שנתיים). אם אשווה את The Game Awards לטקס האוסקר, הרי שהסטודיו שפיתח את אלדן רינג, Fromsoftware, הוא ה”כריסטופר נולאן” של עולם הגיימינג. הוא נהדר, ללא ספק, אבל מנסים להפוך אותו לקונצנזוס, לכזה שאהוב על כולם, גם כשהוא לא. זה מה שקילי מנסה לעשות עם המשחק הזה – להפוך אותו לקונצנזוס, אף שהוא ממש לא צריך להיות כזה, בטח אם מדובר במשחק שאינו נגיש לכל קהל יעד, שרמת הקושי שלו גבוהה במיוחד עד כדי שחלק מסוים (וגדול) באוכלוסייה עלול למאוס בו. אותו הדבר, אגב, יקרה גם ב־2025, כי הידאו קוג’ימה, יוצר משחקים שקילי מעריץ, עתיד לשחרר משחק המשך לסימולטור ההליכה שלו Death Stranding, וגם אם המשחק ייקטל (בדומה למשחק הראשון בסדרה), הוא בכל זאת יהיה מועמד לפרס “משחק השנה”, כי אם מפתחת “אלדן רינג” היא “נולאן” של משחקי הווידאו, אז הידאו קוג’ימה הוא סקורסזה עבור קילי.
אלדן רינג. חביבו של ג’אוף קילי
ההכרזות והתעלמות ממשחקי האינדי
בנוגע לטריילרים, נראה שקילי לא בחל באמצעים ושלף את כל התותחים הכבדים: בין אם משחק חדש בסדרת The Witcher, משחק חדש מהיוצרים של The Last of Us, טריילרים למשחקים חדשים לסדרות מוכרות כמו Borderlands ו־Mafia ואפילו החזרה של כמה משחקים שלא ראו כותרים חדשים מאז תחילת המילניום, בהם Okami, Virtua Fighter ואפילו Onimusha – האהוב עליי באופן אישי. וזה על קצה המזלג.
אבל אז הטקס נגמר, ושאלתי את עצמי איפה משחקי האינדי. נראה שקילי רצה לחגוג אירוע גדול וחשוב כל כך כדי להוכיח לנו שיש משחקים גדולים בדור הקונסולות הנוכחי (דיון רווח לאחרונה, כי יש הטוענים שאין הבדל גדול בין ה־PS5 וה־XBOX SERIES לקונסולות הדור הקודם, ושהדור הנוכחי מיותר ורק פוגע בזמן הוצאת המשחקים). אך הוא שכח בדרך את האג’נדה שהוא עצמו ניסה למנף, את הערך המוסף, שמעבר למשחקים הגדולים יש עתיד ליוצרים חדשים. מעבר לעובדה שזה מאכזב, זה גם קצת מעורר חשש – האם יש להם עתיד?
פלייסטיישן והקרב נגד ה־Live Service
אף על פי ששנת 2024 של פלייסטיישן הייתה מוזרה, בלשון המעטה, המשחק “אסטרו בוט” שלה זכה בתואר הנכסף “משחק השנה”. בעיניי זו זכייה מוצדקת לחלוטין, אבל בזכייה של משחק כמו “אסטרו בוט” עולה מסר ברור. פלייסטיישן הוציאה שלושה משחקים מהמפתחות בבעלותה, ו”אסטרו בוט” הוא משחק הסינגל פלייר היחיד מבין שלושתם. יש פה מסר חד לסוני – תתמקדי במשחקי הסינגל פלייר שלך, בזה את טובה. הסיבה לכך היא המשחק “קונקורד”, שסוני שחררה בחודש אוגוסט – משחק יריות מולטיפלייר (Live Service) שהיה אמור להתחרות ב־Overwatch האהוב. אולם הביקורות וחוסר הייחודיות שלו בהשוואה לתחרות הקשה בז’אנר משחקי המולטיפלייר הפכו את “קונקורד” לכישלון מהדהד, שלפי השמועות עלה לסוני יותר מ־400 מיליון דולר. המשחק ירד מהמדפים ומהחנות הדיגיטלית כשבועיים לאחר צאתו, והסטודיו שפיתח אותו נסגר.
ידוע שקילי מעודד משחקי סינגל פלייר. בשנת 2017, כשהגיח לעולם משחק קטן בשם “פורטנייט”, שחרר קילי קמפיין עם חברת Bethesda בשם #Saveplayer1, שמטרתו בריש גלי היא “תפסיקו לשחק מולטיפלייר ותחזרו לשחק במשחקי סינגל פלייר”. לקמפיין הייתה מעטפת הומוריסטית מאוד, אבל המסר שלו היה ברור וחד. כשחקן סינגל פלייר אני מעודד את המטרה של קילי, אבל יש לי גם ביקורת. כמו שאמרתי, סוני שחררה שלושה משחקים השנה. השלישי הוא Helldivers 2, משחק מולטיפלייר גם הוא, אך בניגוד ל”קונקורד”, שכשל, הוא זכה לביקורות חיוביות והפך ככל הנראה לאחד המשחקים הכי רווחיים של סוני אי פעם. מדוע המשחק הזה לא קיבל מועמדות לפרס “משחק השנה”? הוא הרי ראוי יותר מ־DLC, לדוגמה. אבל לקילי יש נרטיב לספר, והכנסה של משחק מולטיפלייר לרשימת המועמדים לא תשרת את הנרטיב.

כושל בן כושל. קונקורד
כך או כך, שנת 2025 בפתח ואיתה עוד המון טקסים שנותנים אות הוקרה ליצירות שגם ככה מקבלות מספיק הוקרה, מתהדרים באג’נדה שמטרתה לנהל נרטיב ברור לגבי עתידה ואיכותה של תעשייה ולהימנע מיצירות וז’אנרים שאינם משרתים את הנרטיב הזה. כן, אני מדבר על האוסקר, אך בניגוד למה שהם רוצים להיות, גם על טקסים כמו ה־Game Awards.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:

טקס חלוקת פרסים או קידום אג'נדה?
בדצמבר האחרון נערך טקס פרסי המשחקים The Game Awards, שביסס את מעמדו כאירוע יוקרתי, אם לא היוקרתי ביותר, של תעשיית הגיימינג, ברמה שהפך בעיני רבים ל”טקס האוסקר” של משחקי המחשב. באופן אירוני זה תואר שהטקס ניסה להימנע ממנו (קשה לשכוח את הרגע שבו מישהו צעק F%CK the Oscars בזמן מונולוג באחד הטקסים וכולם הריעו לו). אך משך זמן הטקס (יותר מארבע שעות), התייצבות קבועה של כל השמות הגדולים בתעשיית הגיימינג והעלאת מכירות משמעותית של כל משחק הזוכה בפרסים הנחשקים מיצבו אותו עם הזמן במעמד זה. איך אומרים? אם זה ארוך כמו אוסקר, נראה כמו אוסקר ונשמע כמו אוסקר – זה כנראה אוסקר.
אבל שני הדברים היחידים שהבדילו אותו מהאוסקר הם הכרזות המשחקים החדשים והטריילרים שמוקרנים בו לראשונה. אלה, לצד הערך המוסף שהוא מביא – בין אם בהכרה ביוצרי אינדי צעירים, בתמיכה במשחקים המיועדים לבעלי מוגבלויות או באג’נדות שונות כמו העלאת המודעות בנוגע לגל הפיטורים העצום שהתרחש בעולם הגיימינג השנה – מצילים אותו משיממון מוחלט ומעוררים מעניין בקרב הצופים.
למה אני מציין את כל זה? כי לדעתי נראה שההבדל בין טקס משחקי הווידאו והאוסקר הולך ומיטשטש, ובטקס האחרון זה הורגש מאוד. שלא תטעו, הוא היה מצוין, אם לא אחד הטובים בהיסטוריית הטקס, הודות לזוכים ראויים והכרזות מפתיעות. אך לא ניתן לפספס את העובדה שהאג’נדה העיקרית שלו הייתה שיש עתיד לעולם הגיימינג, בהתאם לאמונה של אדם אחד בלבד, והוא ג’אוף קילי, מייסד הטקס.
את השם של קילי תשמעו כאן הרבה כי הוא אחראי לכל אספקט – בחירת המועמדים, בחירת הטריילרים שיוצגו, הפקת הטקס, זימון אנשי התעשייה ועוד. אין ספק שהוא מספק את הסחורה: הטקס מושקע והטריילרים שמציג מעולים ולעיתים אף מרגשים, אך האם קילי באמת נותן את הבמה הראויה לכל המשחקים? ליתר דיוק, האם הוא נותן במה רק למשחקים מסוימים, כאלה שקילי אוהב מאוד? לדעתי כן, והוא לא ממש מצליח להסתיר את זה.

ג’אוף קילי
המועמדויות והערצה עיוורת למפתחים מועדפים
24 שעות לפני שהוכרזו המשחקים המועמדים בטקס, המציין 10 שנים להיווסדו, שחרר קילי הצהרה – גם משחקים שהם רימייקים, רימאסטרים (פרסום משחק ישן עם שיפור קל בגרפיקה והתאמה לסטנדרטים של היום, ללא שינויי משחקיות) וחבילות הרחבה (DLC) של משחקים ראויים להתמודד בקטגוריית “משחק השנה”. עניין הרימייקים היה ברור, שכן אלה משחקים שהועמדו לפרס בעבר ולרוב שונים מאוד מהמקור. אבל רימאסטרים ו־DLC? ההצהרה הזו גרמה לאנשים רבים להרים גבה, שכן אלה לא משחקים מלאים שהושקעו בהם שנים על גבי שנים במטרה להפיק יצירה אחת. יתרה מכך, למה רק השנה הוחלט להוציא הודעה בנושא? השאלה הזו נענתה כשהוכרזו המועמדים. הרשימה הייתה צפויה מאוד וכללה משחקים שהמבקרים היללו (“מטאפור ריפנטזיו“ ו”פיינל פנטזי”), משחקים שנתוני המכירות שלהם היו יוצאים מן הכלל (“וו קונג”), משחק אינדי אחד כדי לסמן וי על תמיכה ביוצרי אינדי (“באלאטרו”) וכמובן משחק אחד של פלייסטיישן (“אסטרו בוט”). אליהם הצטרף משחק נוסף – חבילת ההרחבה של המשחק “אלדן רינג”, Shadow of the Erdtree. הרשת התחילה לגעוש ונפתח דיון מעמיק – האם חבילת הרחבה של משחק שיצא לפני שנתיים ראויה לזכות בתואר “משחק השנה”, והאם היא בעצם משחק? הרי יש עוד מועמדים ראויים, שכן 2024 הייתה שנה רוויה במשחקים מצוינים וצבעוניים.
אבל לקילי זה לא משנה, כי מבחינתו “אלדן רינג” הוא המשחק הכי טוב שיצא אי פעם. אי אפשר היה לפספס את ההתרגשות בקולו כשהכריז בטקס על משחק נוסף בסדרה, הפעם משחק מולטיפלייר בשם Elden Ring Nightreign. לדעתי, אם השיח ברשת היה ברובו בעד המועמדות, DLC היה זוכה בפרס “משחק השנה”. בעיניי זאת תעודת עניות וחוסר הערכה למפתחים שהשקיעו שש שנים ויותר בפיתוח משחק אחד (להשוואה, ההרחבה פותחה במשך שנתיים). אם אשווה את The Game Awards לטקס האוסקר, הרי שהסטודיו שפיתח את אלדן רינג, Fromsoftware, הוא ה”כריסטופר נולאן” של עולם הגיימינג. הוא נהדר, ללא ספק, אבל מנסים להפוך אותו לקונצנזוס, לכזה שאהוב על כולם, גם כשהוא לא. זה מה שקילי מנסה לעשות עם המשחק הזה – להפוך אותו לקונצנזוס, אף שהוא ממש לא צריך להיות כזה, בטח אם מדובר במשחק שאינו נגיש לכל קהל יעד, שרמת הקושי שלו גבוהה במיוחד עד כדי שחלק מסוים (וגדול) באוכלוסייה עלול למאוס בו. אותו הדבר, אגב, יקרה גם ב־2025, כי הידאו קוג’ימה, יוצר משחקים שקילי מעריץ, עתיד לשחרר משחק המשך לסימולטור ההליכה שלו Death Stranding, וגם אם המשחק ייקטל (בדומה למשחק הראשון בסדרה), הוא בכל זאת יהיה מועמד לפרס “משחק השנה”, כי אם מפתחת “אלדן רינג” היא “נולאן” של משחקי הווידאו, אז הידאו קוג’ימה הוא סקורסזה עבור קילי.
אלדן רינג. חביבו של ג’אוף קילי
ההכרזות והתעלמות ממשחקי האינדי
בנוגע לטריילרים, נראה שקילי לא בחל באמצעים ושלף את כל התותחים הכבדים: בין אם משחק חדש בסדרת The Witcher, משחק חדש מהיוצרים של The Last of Us, טריילרים למשחקים חדשים לסדרות מוכרות כמו Borderlands ו־Mafia ואפילו החזרה של כמה משחקים שלא ראו כותרים חדשים מאז תחילת המילניום, בהם Okami, Virtua Fighter ואפילו Onimusha – האהוב עליי באופן אישי. וזה על קצה המזלג.
אבל אז הטקס נגמר, ושאלתי את עצמי איפה משחקי האינדי. נראה שקילי רצה לחגוג אירוע גדול וחשוב כל כך כדי להוכיח לנו שיש משחקים גדולים בדור הקונסולות הנוכחי (דיון רווח לאחרונה, כי יש הטוענים שאין הבדל גדול בין ה־PS5 וה־XBOX SERIES לקונסולות הדור הקודם, ושהדור הנוכחי מיותר ורק פוגע בזמן הוצאת המשחקים). אך הוא שכח בדרך את האג’נדה שהוא עצמו ניסה למנף, את הערך המוסף, שמעבר למשחקים הגדולים יש עתיד ליוצרים חדשים. מעבר לעובדה שזה מאכזב, זה גם קצת מעורר חשש – האם יש להם עתיד?
פלייסטיישן והקרב נגד ה־Live Service
אף על פי ששנת 2024 של פלייסטיישן הייתה מוזרה, בלשון המעטה, המשחק “אסטרו בוט” שלה זכה בתואר הנכסף “משחק השנה”. בעיניי זו זכייה מוצדקת לחלוטין, אבל בזכייה של משחק כמו “אסטרו בוט” עולה מסר ברור. פלייסטיישן הוציאה שלושה משחקים מהמפתחות בבעלותה, ו”אסטרו בוט” הוא משחק הסינגל פלייר היחיד מבין שלושתם. יש פה מסר חד לסוני – תתמקדי במשחקי הסינגל פלייר שלך, בזה את טובה. הסיבה לכך היא המשחק “קונקורד”, שסוני שחררה בחודש אוגוסט – משחק יריות מולטיפלייר (Live Service) שהיה אמור להתחרות ב־Overwatch האהוב. אולם הביקורות וחוסר הייחודיות שלו בהשוואה לתחרות הקשה בז’אנר משחקי המולטיפלייר הפכו את “קונקורד” לכישלון מהדהד, שלפי השמועות עלה לסוני יותר מ־400 מיליון דולר. המשחק ירד מהמדפים ומהחנות הדיגיטלית כשבועיים לאחר צאתו, והסטודיו שפיתח אותו נסגר.
ידוע שקילי מעודד משחקי סינגל פלייר. בשנת 2017, כשהגיח לעולם משחק קטן בשם “פורטנייט”, שחרר קילי קמפיין עם חברת Bethesda בשם #Saveplayer1, שמטרתו בריש גלי היא “תפסיקו לשחק מולטיפלייר ותחזרו לשחק במשחקי סינגל פלייר”. לקמפיין הייתה מעטפת הומוריסטית מאוד, אבל המסר שלו היה ברור וחד. כשחקן סינגל פלייר אני מעודד את המטרה של קילי, אבל יש לי גם ביקורת. כמו שאמרתי, סוני שחררה שלושה משחקים השנה. השלישי הוא Helldivers 2, משחק מולטיפלייר גם הוא, אך בניגוד ל”קונקורד”, שכשל, הוא זכה לביקורות חיוביות והפך ככל הנראה לאחד המשחקים הכי רווחיים של סוני אי פעם. מדוע המשחק הזה לא קיבל מועמדות לפרס “משחק השנה”? הוא הרי ראוי יותר מ־DLC, לדוגמה. אבל לקילי יש נרטיב לספר, והכנסה של משחק מולטיפלייר לרשימת המועמדים לא תשרת את הנרטיב.

כושל בן כושל. קונקורד
כך או כך, שנת 2025 בפתח ואיתה עוד המון טקסים שנותנים אות הוקרה ליצירות שגם ככה מקבלות מספיק הוקרה, מתהדרים באג’נדה שמטרתה לנהל נרטיב ברור לגבי עתידה ואיכותה של תעשייה ולהימנע מיצירות וז’אנרים שאינם משרתים את הנרטיב הזה. כן, אני מדבר על האוסקר, אך בניגוד למה שהם רוצים להיות, גם על טקסים כמו ה־Game Awards.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
כתבה מרתקת!!
רק רוצה לציין אגב שכתיבה מצוינת
אבל אבל אבל מה עם split fiction?
מהיוצרים של It takes two?
זו לדעתי הייתה הברקת הטקס
כתבה מרתקת!!
רק רוצה לציין אגב שכתיבה מצוינת
אבל אבל אבל מה עם split fiction?
מהיוצרים של It takes two?
זו לדעתי הייתה הברקת הטקס