מחזות זמר, ובכן, הם לא בדיוק כוס התה של כולם, וביוגרפיות על מוזיקאים לא פעם מרגיזות צופים מסוימים בשל חוסר דיוק היסטורי, דרמטיזציה מוגזמת, המצאות בדיוניות יש מאין או פשוט ליפסינק מטופש של קולות אגדיים. אולם יש יוצאי דופן. “רוקטמן”, למשל, היה נהדר. “הדלתות” היה עשוי היטב, וואל קילמר שיחק את מוריסון בצורה טובה כל כך שקל היה לסלוח על מגרעותיו. באופן כללי ההעדפה הגורפת היא לראות מחזות זמר על הבמה, אבל גם פה יש יוצאי דופן, ובמקרה אחד החביבים על הקהל היה “האומן הגדול מכולם” בכיכובו של יו ג’קמן ובבימויו של מייקל גרייסי, שזכה דווקא לביקורות פחות נלהבות.

גם עבור אלו שאינם מעריציו של רובי ויליאמס, עצם המחשבה על סרט אודותיו בבימויו של גרייסי מסקרנת לכשעצמה. וכאשר נודע שלא שחקן יגלם את רובי ויליאמס, אלא שדמותו תיוצג על ידי שימפנזה ממוחשבת – פה כבר לא מדובר רק בסקרנות; הסרט המתקרב קיבל את תשומת הלב המלאה מכולם. זו בדיוק הבחירה הזו שהפכה עוד ביוגרפיה מוזיקלית או מחזמר בנאליים ליצירה מרגשת, מבריקה ומשעשעת ובו בזמן עצובה ונוגעת ללב.

רובי ויליאמס הוא כוכב פופ ואדם מורכב הסובל מדיכאון. הסרט משוטט בחייו של השימפנזה ויליאמס בנקודות החשובות בקריירה שלו ובחייו האישיים, בעלייתו לגדולה וברגעים השפלים. הוא מראה אותו בצעירותו, כחלק מלהקת טייק דאט, מתמקד במערכות היחסים המורכבות שלו עם זוגותיו ומשפחתו ולא מוותר על נטייתו להתמכרות ולדיכאון בצורה אמינה ואמיצה, אך גם מטרגרת משהו.

זה היה יכול להיות מחזמר שגרתי ובנאלי. זה גם היה יכול להיראות מניפולטיבי ומזויף. אך הודות לעבודת האנימציה המשובחת נולד מחזמר יחיד במינו שקשה להישאר אליו אדישים. איכשהו השימפנזה בסרט מצליחה להתגבר על מכשול נפוץ בז’אנר, ההשוואה, שסרטים כמו “רפסודיה בוהמית” נופלים בו. האמינות החשובה היא לא העובדתית, אלא זו הרגשית, אולי בשל המלאכותיות הברורה. ברמה הרגשית קוף האדם הוא הייצוג הכי טוב שיכול להיות לכוכב פופ, שכן הוא אמין ומעורר הזדהות.

מבחינה עלילתית הביוגרפיה תבניתית, וגם קלישאתית. אבל בזכות הסטייה מהריאליזם הטהור כל קלישאה של כוכב פופ (סקס, סמים ורוקנרול) מתפוצצת ממשמעות והופכת לממתק קולנועי שפורץ בשרשרת של נאמברים מוזיקליים. משהו בריחוק ובהזרה שהשימפנזה מעוררת הופך כל ייצוג קלישאתי למוזרות קולנועית שובהך לא רק בזכות הטכנולוגיה, אלא גם בגילום הנהדר של ג’ונו דיוויס בטכנולוגיית לכידת תנועה. הדו־קוטביות שמאפיינת את ויליאמס השימפנזה מזכירה את גולום מ”שר הטבעות”, שלמרות הדיגיטליזציה (של אנדי סירקיס הגאון), ולמרות המפלצתיות שלו והאכזריות, דווקא הפך לאחד הדברים החזקים והמכוננים בטרילוגיה של ג’קסון, בדיוק בזכות העומק שהקפיד לשמר מתוך הספרים, והעניק לגולום את האפשרות להיות דמות מורכבת ומתוסבכת, טרגית ומרושעת. דמות שיש בה עצבות עצומה הדורשת הזדהות, אך גם מעוררת פחד וחרדה.

המהלך שנעשה כאן פירושו הימור לכל דבר – הימור אמיץ הן עבור הבמאי והן עבור מושא הביוגרפיה. אך הוא עבד, וזה מה שרומם את היצירה המופלאה הזו ושיבץ בה את כל הרגשות האפשריים. ההחלטות הצורניות שנלקחו במהלך הסרט ודרך הביצוע שלהן הפכו סרט גנרי ודי פגום מבחינת דרמה ליצירה קסומה לפרקים ויוצאת דופן. מובן שהבחירה דווקא בקוף אדם מתכתבת עם הביוגרפיה של ויליאמס ונוגעת במטבע הלשון “קוף מרקד”. ומהמטאפורה הזו עולות ופורחות משמעויות רבות ומגוונות.

כמו כן, גרייסי, כפי שהקפיד לעשות היטב ב”אומן הגדול מכולם”, דאג שהמוזיקה לא תהיה חוק שירות חובה במסגרת חוקי הז’אנר, אלא עוד מגרש אומנותי המנוצל כהלכה. יש בסרט כמה סצנות מוזיקליות מרשימות, ובדומה ל”אומן הגדול מכולם”, התוצר הסופי הוא פס קול שכיף להאזין לו גם ללא התמונה. הסרט מעובד לעילא בגזרה המוזיקלית, וכולל בתוכו את הדיסקוגרפיה של ויליאמס, יצירות נוספות ואפילו שיר שוויליאמס הקליט במיוחד עבור הסרט. הכול עבר עיבוד מדוקדק ושובץ במהלך העלילה בצורה שמוסיפה לרבדים המטאפוריים שלה, תורמת לאפיון דמות השימפנזה של ויליאמס, מפזרת אירוניה עוקצנית והומור ואף מעמיקה היטב ברבדי ההרס העצמי, העצב והדיכאון שהכוכב סבל מהם. אבל שוב, לא בטוח שכל רכיב בסרט הזה היה עובד כהלכה ללא בחירה פשוטה אך מבריקה בקוף אדם אחד, שהופך את המחזמר הביוגרפי הזה למרענן במיוחד. כנראה אחד הסרטים הייחודים שראה הז’אנר. כן ירבו.