2024 הייתה שנה נהדרת עבור פיקסאר, שהביאה לנו בקיץ האחרון את סרט ההמשך “הקול בראש 2”. באותה נשימה, פיקסאר הפתיעה אותנו עם סדרת בת ארבעה פרקים שעלתה בחודש שעבר לדיסני פלוס ומתרחשת בין אירועי הסרט הראשון לסרט השני, ונותנת לנו הצצה בלעדית לאזור אחר לגמרי במוחה של ריילי ובזמן אחר.

“סטודיו לחלומות” (Dream Production) מציגה את רעיון החלומות בתור הפקת סרטים. כל דבר שאנחנו מכירים ויודעים על תעשיית הקולנוע בדרך זו או אחרת מופיע בסדרה: ליהוק השחקנים, בניית התפאורה, כתיבת התסריטים, היחס בין הבמאים לעוזרי הבמאים, הבעת רעיונות חדשים, קריאת הביקורות, יצירת הסיקוולים ועוד – הכול הומר בצורה מרתקת ומשעשעת אל הסדרה.

בעלילה, ריילי טרודה בנשף הריקודים שעתיד להיערך בבית ספרה, ועיקר עיסוקה במהלך הסדרה הוא מציאת שמלה מתאימה לנשף והתלבטות את מי (אם בכלל) מהבנים להזמין לרקוד איתה בנשף. הסדרה מצולמת מנקודת מבט חיצונית ולא ביקורתית כלל של חברת “הפקת החלומות”, מעין גרסת “קופה ראשית” להוליווד אם תרצו.

במהלך הסדרה אנחנו נחשפים לארבע דמויות עיקריות: פאולה, ג’אנל, ג’יין וזני (שאת שמו הוא מאיית בתור xeni). פאולה היא במאית החלומות הוותיקה ביותר בתחום, זו שיצרה את כל החלומות המפורסמים ביותר של ריילי בילדותה, בהם חלום הפרידה של ריילי מהמוצץ שלה. ג’אנל היא עוזרת הבמאית של פאולה, וחולמת להיות במאית מוצלחת בעצמה ולהפיק גם היא חלומות חדשניים. ג’יין היא הבוסית של “הפקת החלומות”, זו שרוצה שהכול יתקתק כמו שצריך ולהתאים את החלומות השונים לריילי הבוגרת יותר, מה שגורם למורכבות וסכסוך מתמשך בינה לבין פאולה לאורך כל הסדרה. זני, אחיינה של ג’יין, הוא במאי חלומות בהקיץ שמתמחה בעיקר באלתורים ומתנגד קשות להיצמד לתסריט. ישנן עוד שתי דמויות משנה, מלוטנין (או בשמה המקוצר מל), הכלבה של פאולה בעלת היכולת להרדים כל מי שמסביבה, ו”קשת חדת הקרן”, אחת השחקניות הראשיות בחלומות העבר של ריילי.

באופן כללי הסדרה ממשיכה קו שמוכר לנו מאוד משני סרטי “הקול בראש” ומראה מה קורה במציאות של ריילי מצד אחד, ומהצד השני היא מראה כיצד מפיקי החלומות פועלים מאחורי הקלעים כדי ליצור את המציאות הזו. המתכון עובד ובגדול, קל וכיף מאוד להתחבר לקאסט הנשי ברובו ולרעיון של הנפשת והמחשת חלום באמצעות שימוש בתעשיית הסרטים, על כל המשתמע בכך: סרטי המשך לא תמיד עובדים, ניסיון למחזר דמויות עבר או הצלחת עבר לא תמיד מושכים את הקהל, ועבודה מסביב לשעון בתוספת לחץ והתמכרות לקפה תוך עמידה בתסריט קבוע שנכתב מראש גם היא לא תמיד מתכון להצלחה. ניכר מאוד שפיקסאר אוהבת, בעזרת הומור ויצירתיות, להסביר תופעות שינה מעניינות כמו חלימה מודעת, הליכה מתוך שינה, שינה עמוקה (REM), חלומות בהקיץ ועוד. אף על פי כן, העלילה והסיפור עצמו צפויים מאוד. אומנם קיימים קליף האנגרים למיניהם מפרק לפרק, אבל הטוויסטים בשני הסרטים שהולידו את הסדרה היו מעניינים ומושקעים יותר.

המציאות שאיתה ריילי מתמודדת בסדרה זו היא העלילה שציפינו לה בסרט “הקול בראש 2” במקום העיסוק בהוקי, כלומר עיסוק בדברים שמעניינים יותר נערות בגילה: בנים, חברות, בגדים, נשף ועוד – וביצירת מציאות זו עבור ריילי “סטודיו לחלומות” הצליחה ובגדול. יחד עם זאת, חבל שלא נחשפנו לרעיון של הפקת החלומות מעט בסרטים עצמם כדי להצדיק את קיום הסדרה, במקום להביא משום מקום סדרת בת קצרה אל דיסני פלוס עם סוף סגור שבכל מקרה נותן הרגשה של טעם של עוד.

הסדרה “סטודיו לחלומות” משאירה רגשות מעורבים, בעיקר טובים. ניכר שפיקסאר אוהבת מאוד את הפרנצ’ייז שיצרה ומנסה להרחיב אותו בשלל דרכים צבעוניות. מצד אחד יש כאן עלילה מעניינת יותר בהשוואה ל”הקול בראש 2″, אך מצד שני, ועם כל הכבוד לריילי עצמה, הפוקוס הוא בדמויות בראש שלה, בין אם אלה הרגשות או מפיקי החלומות, ולכן חבל שהעלילה צפויה וחסרת משמעות רבה יותר. בקיצור, פיקסאר, למרות מעט תלונות, עשית זאת שוב, ובגדול.