יש דברים שנראים לנו מדהימים כשאנחנו ילדים, אבל כשחוזרים אליהם אחרי כמה שנים, אנחנו מגלים שהם… פחות מדהימים. ככה בדיוק הרגשתי כשצפיתי שוב ב”סטריט פייטר” מ־1994, שחגג בדצמבר יום הולדת 30. בשביל ילד שאהב לשחק במשחק המפורסם של קאפקום זה היה הסרט הכי מגניב בעולם. אבל עכשיו, אחרי שצפיתי בו שוב, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהוא הזדקן לא טוב – וזה עוד בלשון המעטה.

הסרט מספר על קולונל ויליאם גייל (ז’אן קלוד ואן דאם), מפקד כוח צבאי בין־לאומי שמנסה לעצור את הנבל מ’ בייסון (ראול ג’וליה אללה ירחמו), שמתנהג כמו סוג של דיקטטור פסיכי, מחזיק בני ערובה ודורש סכום עצום של כסף כדי לשחררם. גייל והחיילים שלו יוצאים להציל את בני הערובה ולהפיל את בייסון, ובדרך אנחנו פוגשים את כל הדמויות המוכרות מהמשחק – ריו, קן, צ’ון לי, בלנקה, זנגיף ועוד.

כשהייתי ילד לא היה לי אכפת שהעלילה לא ממש ברורה. כל מה שעניין אותי זה לראות את הדמויות שאני אוהב על המסך מכסחות זו את זו. אבל עכשיו, כשאני מבין קצת יותר בקולנוע, אני רואה כמה העלילה הזו מפוזרת ומלאת חורים. הסרט מנסה להכניס כל כך הרבה דמויות וסיפורים קטנים, עד שהוא לא מצליח להתרכז באף אחד מהם כמו שצריך. במקום סיפור ברור אחד קיבלנו בלגן. אחת הדוגמאות הכי טובות לבלגן הזה היא הדרך שבה הדמויות מוצגות. ריו וקן, הדמויות הכי מוכרות מהמשחק, כמעט ולא מקבלים מקום בעלילה. במקום להיות הגיבורים של הסיפור, הם נדחקים הצידה לטובת גייל. אפילו צ’ון לי (מינג-נה וון), נראית מעניינת לרגעים, אבל גם היא נעלמת בתוך הרעש הכללי. מצד שני יש את קמי (קיילי מינוג), אחת החיילות של גייל. היא חמודה, אבל נדמה שמלבד הנוכחות שלה הדמות שלה לא באמת תורמת הרבה לעלילה.

למרות הבעיות יש שחקן אחד שממש אי אפשר להתעלם ממנו – ראול ג’וליה בתפקיד בייסון. הוא לגמרי גונב את ההצגה. נראה כאילו הוא הבין בדיוק איזה סרט הוא עושה והחליט ללכת עד הסוף עם כל הגיחוך. הוא משחק את הדמות ברצינות מוגזמת עד כדי צחוק – וזה מה שמציל את הסרט מהרבה רגעים משעממים. חוץ מג’וליה שאר הקאסט זה כבר סיפור אחר. ז’אן קלוד ואן דאם אולי היה כוכב אקשן גדול באותם ימים, אבל בתור קולונל גייל הוא לא מצליח להחזיק את הסרט. המבטא הכבד שלו והשורות שהוא מקבל גורמים לכל העסק להיראות קצת כמו פרודיה. גם שאר הדמויות מהמשחק לא מקבלות את הכבוד שמגיע להן. בלנקה, למשל, נראה כמו יצור שהלך לאיבוד על הסרט של “החבובות”. וזנגיף? הוא בעיקר שם בשביל בדיחות.

אם כבר מדברים על המשחק עצמו, צריך לציין שהסרט ממש לא נאמן למקור. אני מבין שלא קל לעבד משחק מכות לסרט עלילתי, אבל פה נדמה כאילו היוצרים בקושי ניסו. הדמויות לא מתנהגות כמו במשחק, והקרבות – שהם הרי הלב של המשחק – כמעט ולא קיימים. במקום לראות את ריו וקן עושים “הדוקן” או את צ’ון לי בועטת כמו שצריך, אנחנו מקבלים בעיקר יריות ופיצוצים.

האם הסרט שווה צפייה היום? אם אתם צופים בו לראשונה, כנראה לא תבינו מה אהבנו בו כל כך כילדים. הוא עמוס, מבולגן ולא ממש מעניין. מצד שני, אם גדלתם עליו ויש לכם פינה חמה בלב לסרטים של שנות ה־90, אולי תמצאו בו קצת נוסטלגיה כיפית. אני מודה שהיה נחמד לראות את השמות המוכרים ואת התלבושות, גם אם הכול נראה מגוחך יותר ממה שזכרתי. בסופו של דבר, “סטריט פייטר” הוא ההוכחה שלפעמים עדיף להילחם בזירה מאשר בתסריט. עם שחקנים שנראים כאילו הם מתכוננים לכנס קומיקון, אפקטים שנשארו תקועים בשנות ה־90 ודמויות שעשו הסבה מקצועית לתחפושות פורים, הסרט הזה מזכיר לנו שלפעמים המשחק היה צריך להישאר במשחק.