בימינו, קיימות לא מעט דרכים לצרוך ספרים. אחת מהן היא ספרי אודיובוק מסוגים שונים. סוג אחד הוא אודיובוק סינמטי – הקראה של הספר הכוללת רעשי רקע רלוונטיים לעלילה. לדוגמה, אם דמות מטילה כישוף, יישמע צליל שמדמה רעש של כישוף. אופציה נוספת היא מוזיקה מלחיצה ברגעים דרמטיים יותר בספר, ולעיתים גם שינוי בהקראה בהתאם לרגשות שחוות הדמויות. לכבוד צאת האודיובוק הסינמטי לספרה של רוני לונדון “יומנו של מכשף” על ידי כנרית אודיובוקס, הביקורת הבאה תכלול גם ביקורת כנה על הספר עצמו, אבל גם על שיטת הצריכה שלו.

אילון הוא נער רגיל בבית ספר רגיל עם חברים רגילים. טוב, נער כמעט רגיל. הוא במקרה גם מכשף. אבל חוץ מזה הוא באמת כמעט רגיל לגמרי. אה, חוץ מהעובדה שאבא שלו עובד במועצה הגדולה של המכשפים. הוא גם אוהב מאוד לרכוב על המטאטא שלו. והבית שלו עצום וכולל חדרים משונים. אה, ואסור לשכוח את השולחן שלו, שיודע להכין קפה. אבל חוץ מזה – באמת שהוא כמעט רגיל לגמרי. לעומתו, רוני היא “סתמית”. כן, כן, בדיוק כמו שזה נשמע – היא באה מבית רגיל ואין לה כוחות קסם. אבל דווקא לה, מסיבה כלשהי, בוחר אילון לספר שהוא מכשף, ומשם מתחיל המסע שאליו יוצאים רוני, אילון וכמה חברים מבית הספר שגם הם “סתמיים”, במטרה למצא את “העין של גבריאל”. אומנם אילון ורוני הם הדמויות הראשיות, אבל הם בהחלט לא הדמויות היחידות בספר. כל החברים שאיתם הם יוצאים למסע מקבלים בשלב מסוים נקודות מבט משלהם, שדרכה אנחנו לומדים עליהם ומגלים את הפחדים והחששות הכי גדולים שלהם.

בכנות מדובר בספר אחד שבגלל ריבוי הדמויות בו כנראה היה צריך להתפרס על פני סדרת ספרים. אי אפשר להימנע מההשוואה לסדרת ספרי “הארי פוטר” האלמותית, שבספריה הראשונים יש שלוש דמויות ראשיות, ולאורך הדרך מצטרפות עוד ועוד דמויות ל”חבורה”, ככה שבספר החמישי כבר יש בחבורה כמה וכמה דמויות ראשיות חשובות. ההבדל הוא שבשלב הזה, כקוראים, כבר למדנו להכיר את כל הדמויות, ליצור איתן חיבור רגשי ובעיקר להתעניין בהן. בספר “יומנו של מכשף”, מכיוון שמצטרפות דמויות רבות כל כך בזמן קצר יחסית, אנחנו, הקוראים, לא מספיקים ליצור את החיבור הזה.

הבעיה הזו מתגברת כאשר מאזינים לספר ולא קוראים אותו. אומנם בתחילת כל פרק נאמר השם של הדמות שדרך עיניה יסופר הפרק, אבל אין אזכור לכך בהמשך הפרק. כלומר, אם פספסתם את השנייה שבה נאמר “רוני”, “אור” או כל שם של דמות נשית אחרת שנקודת המבט שלה קיימת בספר – לא תוכלו לדעת  מי הדמות שדרכה מסופר הפרק. גם ניסיון לבדוק פיזית בתפריט הפרקים מהי נקודת המבט של הפרק לא יעזור; אומנם מצוין מספר הפרק, אבל לא מצוינת נקודת המבט. הדרך היחידה היא להתחיל את הפרק מחדש או פשוט לחכות ולראות אילו דמויות מוזכרות או על איזו דמות אחרת מדברים (לכל הדמויות הראשיות יש קראש זו על זו, אז ברגע שמבינים מיהו בן הזוג של מי די קל לנחש). באחד החלקים של הספר יש מעבר מנקודת מבט אחת לאחרת באופן די מהיר, וכל אחת מהדמויות חווה משהו אחר לחלוטין. בשלב זה הקוראים לומדים על הדמויות הכי הרבה. וכאן הבעיה הזאת באה לידי ביטוי ביתר שאת, במיוחד אם לא זוכרים לגמרי את השמות של כל הדמויות או מבינים לחלוטין מי זה מי.

בסך הכול מדובר בספר מצוין, ואף על פי שהוא מיועד לבני נוער, גם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו, שכן הוא מצליח לעסוק בנושאים כבדים יחסית כמו הטרדה מינית ואלימות במשפחה בצורה ראויה. שתי הדמויות הראשיות מתמודדות גם עם בעיות “רגילות”, מה שמאפשר לקוראים להתחבר אליהן, אבל גם עם בעיות “קסומות”, שיוצרות עלילה כיפית ומשעשעת, מעין מסע הרפתקאות־התבגרות של הדמויות שבאמת שכיף לחוות.

האודיובוק הסינמטי נעשה בצורה טובה (בעיקר אחרי שמוצאים את קצב ההשמעה המתאים, דבר אינדיבידואלי לחלוטין), וניכר שהושקעה בו עבודה רבה גם מבחינת ההקראה וגם מבחינת ההפקה, הוספת קולות הרקע ובחירת המקריאים. הקונספט של צלילים שמתאימים לחלק בספר עשוי להיות מגניב מאוד בחלק מהמקרים (מוזיקת רקע, לדוגמה, מכניסה את המאזינים לאווירה הנכונה), אבל צלילים רנדומליים (קול צליפת שרביט, לדוגמה) עלולים לגרום למאזינים לחפש בבלבול את מקור הצליל.

בגרסה הסינמטית מקריאים את הסיפור קול גברי וקול נשי בהתאם לנקודות המבט. בפרקים הראשונים נשמע כאילו הטעמת המילים והמשפטים של המקריאה קצת לוקה בחסר, אבל היא בהחלט משתפרת בהמשך כאשר נכנסים קצת יותר לתוך הדמויות, הספר והסיפור. בכל מקרה, יש מצב שתמצאו את עצמכם מציעים לאסוף או להסיע אנשים לכל מיני מקומות רק כדי שתהיה לכם הזדמנות להתחבר לאוזניות ולהמשיך להאזין לספר.