מתברר שגם בשנת 2025 אפשר לסחוט עוד כמה טיפות מהמיתוס העתיק של איש הזאב. מאז שלון צ’ייני ג’וניור הפך למפלצת מפורסמת שמייללת לעבר הירח המלא ב־1941 חשבנו שראינו הכול – מזאבים מתבגרים עם שרירי בטן בסרט “דמדומים” ובסדרה “זאב צעיר” ועד לחיילים בריטים שמגלים שיש דברים מפחידים יותר ממפקד בסיס כועס בסרט האימה Dog Soldiers. הקולנוע לא מפסיק לנסות לחדש את המיתוס, ובסוף השבוע עלה לאקרנים “איש זאב”, סרט חדש המנסה להציע זווית משפחתית לקללה המוכרת. במאי הסרט הוא לי וואנל (“הרוע שבפנים”, “המסור”, “בלתי נראה”), שרשם הצלחות רבות בקופות לאורך השנים וביסס את מקומו היטב בז’אנר האימה, וכעת מביא עוד סרט מפלצות. אך במקום ללכת על הקלישאה המוכרת של נער מתבגר שמגלה בוקר אחד שיש לו בעיה חמורה של שיעור יתר, הפעם קיבלנו אבא שמנסה להתמודד עם הזאב הפנימי שלו, תרתי משמע.

הסרט נפתח בסצנה שבה אב קשוח (סאם יידר) מגדל את בנו בלייק כמו במחנה צבאי. שנים רבות אחר כך בלייק גדל להיות אב בעצמו (כריסטופר אבוט, “מסכנים שכאלה”), אך בגרסה מופתית. הוא חי בסן פרנסיסקו עם אשתו שרלוט (ג’וליה גארנר, “אוזרק”), עיתונאית מצליחה, ובתם הקטנה בת התשע, ג’ינג’ר (מתילדה פירת’). בלייק, שניתק קשר עם אביו שנים רבות לפני כן מקבל הודעה על מותו ומשכנע את אשתו שרלוט (במהירות רבה במיוחד, יש לומר) לנסוע יחד עם בתם לאורגון, המקום שבו גדל בלב היער. מה שמתחיל כדרמה משפחתית על טראומות ילדות ונישואים רופפים מתפתח לסרט אימה נושך, אבל עם שיניים חלביות, והעלילה מתגלגלת למקומות צפויים – תושב מקומי מוזר שמתברר שהוא הבן של החבר הישן של האב המנוח צץ פתאום, תאונת דרכים מסתורית, שריטה שמגרדת יתר על המידה וארונות שנדחפים לכיוון הדלתות בניסיון נואש להגן על המשפחה מהדבר שמסתובב בחוץ. המשפחה מוצאת את עצמה לכודה בין הפטיש לסדן, או יותר נכון – בין החיה שאורבת בחוץ לבין האב, שמתחיל להתנהג בצורה מוזרה בפנים. שרלוט נאלצת להתמודד עם השאלה הקלאסית של כל סרט אימה משפחתי: מה מפחיד יותר – המפלצת שבחוץ או זו שצומחת בתוך הבית?

וואנל, שגרם לנו לפחד מבובת ליצן על אופניים יותר מאשר המורה לתנ”ך בכיתה ט’, מחליט להתמודד עם המפלצת בעלת השיער, הציפורניים והשיניים החדות. אבל במקום להביא את הברוטליות והאימה שקנו לו את מקומו כאחד הקולות המובילים בז’אנר האימה, הפעם הוא בוחר בגישה, איך נאמר, מרוסנת. הסרט מנסה לספר סיפור על מורשת משפחתית אפלה, אך נראה כי השינוי הפיזי של בלייק לאיש זאב הוא החמצה. וואנל, שהוכיח בעבר שהוא יודע להפוך מטאפורות לסיוטים מוחשיים, מחליט הפעם לשמור על ריסון מאכזב. הטרנספורמציה כולה מתרחשת במהלך לילה אחד, כאילו מדובר בהתקף חום קל ולא בשינוי מפלצתי של הגוף והנפש. במקום להראות לנו את תהליך ההתפרקות האיטי והכואב של האנושיות, את השרירים שמתעוותים, העצמות שנשברות ונבנות מחדש והעור שנקרע תחת פרוות הזאב המתפרצת – אנחנו מקבלים גרסה מעודנת מדי של המפלצת האגדית. גם כשאיש הזאב כבר מופיע על המרקע, הוא מקבל פחות זמן מסך ממה שמגיע לו באמת. הבחירה בהסתרת איש הזאב בצללים ובעריכה מהירה לא מאפשרת לנו להתבונן בפרטים הקטנים של המראה החייתי, בתנועות הגוף המעוותות ובשינויים בין אנושיות לחייתיות. ההזדמנות להעצים את האימה ולהעמיק את הקשר הרגשי עם הדמות ברגעיה האפלים ביותר די מפוספסת.

בסרט, הילד שגדל עם אב קשוח ומרוחק בבית מבודד על הרים הופך בעצמו לאב שנלחם בחיה שבתוכו. הזאב הוא הזעם והאלימות שעוברים במשפחה כמו קללה עתיקה, והניסיון הנואש של בלייק לשלוט בחיה בתוכו הוא למעשה המאבק להיות אב אחר, טוב יותר. וואנל אומנם לא ממציא פה את הגלגל – אבל הוא זוכר איך לסובב אותו.

הבמאי מצליח לייצר כמה רגעים מבריקים, בייחוד בסצנות שבהן האב מתחיל להפוך לזאב. המצלמה מתמרנת בצורה מרתקת בין נקודות מבט שונות: ברגע אחד אנחנו רואים את העולם דרך עיניו של האב, מנסה נואשות להבין את המילים המטושטשות שאשתו ובתו אומרות לו, וברגע הבא אנחנו עוברים לנקודת המבט שלהן, ששומעות רק נהמות וקולות מעוותים במקום מילים שהוא מנסה להגיד. הדיסוננס הזה, בין מה שהאב מנסה לומר למה שמשפחתו באמת שומעת, יוצר תחושה של חוסר אונים שמצליחה להעביר בצורה מצמררת את האימה באובדן היכולת לתקשר עם האנשים הקרובים לך ביותר (יש סיכוי שזה הרגע הכי מפחיד בסרט).

השחקנים עושים עבודה לא רעה, בייחוד כריסטופר אבוט, שמצליח להעביר את המאבק הפנימי של בלייק בין רצונו להיות אב טוב לבין החיה שמשתלטת עליו. גם ג’וליה גארנר ומתילדה פירת’ משחקות באופן משכנע לרוב כבנות משפחה שמתמודדות עם התפרקות של אדם אהוב. אבל בסופו של דבר, כמו שאר חלקי הסרט, גם המשחק נשאר ברמה טובה, בלי להגיע לרגעים באמת בלתי נשכחים.

“איש זאב” הוא סרט נושך, אבל לא עד זוב דם. הוא מראה לנו מפלצת משפחתית שמפחדת להיות באמת מפלצתית ובמאי שמהסס להוביל אותנו אל המחוזות האפלים שהוא מצטיין בהם. אולי בסופו של יום (או בתחילתו, בדומה לעלילת הסרט), הדבר המתסכל ביותר הוא לצפות בסרט שיש בו את כל הפוטנציאל להיות יצירה בלתי נשכחת, ובכל זאת שוקע למחוזות הבנאליים. למרות זאת מדובר בסרט מהנה וכיפי שיכול לעשות את העבודה בקלות גם בצפייה ביתית.