“גברים בחלל” (1997) הוא סרט מד”ב על עתיד דיסטופי שבו האנושות נמצאת במלחמה קיומית מול גזע חייזרי המכונה “ארקניידס”. הסרט עוקב אחר מסעו של ג’וני ריקו (קספר ואן דיין), מלך הכיתה שסיים עתה את לימודי התיכון ומחליט להתגייס למלחמה בחלל. במהלך הטירונות, השירות והמלחמה העקובה מדם מול הגזע האכזרי, הדומה לחרקי ענק, הוא פוגש במציאות האכזרית, שהוא לא מצפה לה.

פשיזם או סאטירה? הדילמה האידיאולוגית

אם אין מספיק סיבות לצפות ב”גברים בחלל” – כמו אנשים יפים, תסריט גרוע, פאקינג חרקים ענקיים שמשפדים בני אדם, חלליות מתרסקות וניל פטריק האריס – תמיד יש את המחלוקות סביב סרט הקאלט. הראשונה, הסתמית, הוא אם זה סרט טוב או רע. התשובה לזה היא – למי אכפת? זה פאקינג מגניב לראות בני אדם וחרקים נלחמים בחלל. המחלוקת השנייה נסובה סביב האידאולוגיה של הסרט. לפחות כך היה בצאתו, אי שם בסוף שנות ה־90. הסרט התקבל בקרב מבקרים וסינפלים חובבי פרשנות כאחד בצורה דיכוטמית: צד אחד חשב שמדובר בסרט פשיסטי, והצד השני טען שמדובר בסאטירה מתוחכמת. האחרון צדק, כמובן. אבל כיצד מבקרים ואנשים משכילים ובקיאים בקולנוע היו יכולים לטעות כל כך? ובכן, יש לכך כמה סיבות.

“האם תרצו לדעת עוד?” המשפט הזה שב וחוזר לאורך הסרט במסגרת מה שאפשר להגדיר הן כמוטיב חוזר והן כחלק מהמכניקה הפואטית של הבמאי פול ורהובן (“זיכרון גורלי”, “רובוקופ”). קטעי התעמולה הפנים דיאגטיים שכמו חותכים את קו העלילה ומסתיימים בשאלה “האם תרצו לדעת עוד?” מרפררים בצורה עדינה מאוד לתעמולה של הנאצים, שנוצרה על ידי במאים ובמאיות כמו לני ריפנשטהאל (כנראה המוכרת ביותר לציבור הרחב).

רמיזות קולנועיות: תעמולה נוצצת ותחבולות חתרניות

לא מעט יצירות קולנועיות עשו את מה ש”גברים בחלל” עשה, אולם מעטות מאוד הן אלה שעשו זאת בצורה מעודנת כל כך. ניתן לזהות השפעות נאציות דרך העיצוב החזותי או הטכנולוגיה – וכפועל יוצא הטכניקה – שהייתה זמינה בזמן מלחמת העולם השנייה. אם שני מרכיבים אלה חסרים, בדרך כלל הקונטקסט הרחב יותר יצביע על כוונה ללעוג, לבקר בחתרנות או להציג סאטירה מובהקת. ב”גברים בחלל”, אם יש קונטקסט רחב יותר שאפשר לפרש כמטאפורה, למשל שהג’וקים הם יהודים, היא תלושה.

באשר לטכניקה – פרסומות התעמולה נוצצות וזוהרות כל כך שהן יכולות להזכיר כל תעמולה, אך יותר מכול את תעשיית השיווק והפרסום בעת יציאת הסרט. הן היפר ריאליסטיות ומותאמות לז’אנר בצורה כזו שיכולה להערים גם על עין מזוינת וחובבת מושבעת של סרטים דוקומנטריים על מלחמת העולם השנייה.

האיקונוגרפיה והעיצוב, עם זאת, אפשריים לזיהוי, אך לא באופן בלעדי לקטעי התעמולה. הם נוכחיים, למשל, בתלבושות (בעיקר ביחידת שבה משרתת דמותו של ניל פטריק האריס, קארל, תלבושת שבבירור מזכירה את המדים של האס־אס). אך ורהובן, שלא כמו במסורת הסאטירית הקלאסית, לא נקט גישה זו לגבי כל התלבושות, מה שאולי גרם למעט האזכורים החזותיים להיראות אקראיים מדי כדי להיות מכוונים לכאן או לכאן. הנה עובדה משעשעת: כאשר ניל פטריק האריס, שהיה מוכר בעיקר מתפקידו כרופא צעיר בסדרה “דוגי האוזר”, לבש את התלבושת על סט, הוא כונה על ידי עמיתיו “דוגי הימלר”. היסטרי.

במהלך הסרט, מכונת התעמולה פועלת כדי לפתות את הצופה ליפול בפח האידיאולוגיה הלאומנית. במקביל, העולם המוצג נראה לעיתים קרובות כפשיסטי. החברה מילטריסטית, דעה חופשית הנוגדת את האידיאולוגיה השלטת אינה מתקבלת בעין יפה, כולם יפים וחטובים בצורה המזכירה שאיפות לגזע עליון ומוכנים להקריב את עצמם עבור טובת הכלל. דמוקרטיה זו בטוח לא, שכן רק מי שמשרת בצבא מקבל את הזכות להצביע. לא חסרות אמירות בעלות ניחוח כמו גרמניה של השנים הטובות, או אמירות בעלות התייחסות לדרוויניזם, למשל “קדימה, קופי אדם, אתם רוצים לחיות לנצח?” כך שלמעשה הסרט משווק לצופה, בדיוק כמו קטעי התעמולה, את נכונות המלחמה וחוזק החברה. אולם הכול לא מיוצג בצורה עגמומית או מבשרת רע, אלא כנוצצת וזוהרת, כאילו היא סוגדת לערכים אלה.

בין מלחמת העולם השנייה למלחמת המפרץ

אחת הטענות החזקות יותר, רוצה לומר המטעות ביותר, קשורה לעובדה שהסרט הוא עיבוד לספר “לוחמי החלל” שאכן חטא במה שהסרט הואשם בו, או שלכל הפחות סביר לחשוד בו בכך, שכן את הספר כתב רוברט היינלין, שהיה ידוע בדעותיו הימניות. הספר היה עשיר בפרטים ובתכנים שלא נכנסו לסרט. לעומת הסרט, המקור הספרותי נגע בתכנים בצורה דעתנית ושיקף אידיאולוגיה שגם אם אי אפשר להגיד שהיא פשיזם טהור, היא בהחלט נגועה בדעות ימניות וסמוכות לאידיאולוגיות נעימות פחות. אולם עיבודים קולנועיים לרוב לא כופרים בסאטירה של מקור העיבוד שלהם. השאלה שנדבקת בדרך כלל לעיבודים קולנועיים לספרות היא עד כמה הסרט נשאר נאמן לספר, ולא מה הסרט מנסה להגיד על הספר. מבט חטוף על הביוגרפיה של וורהובן היה יכול להעיד בסבירות מסוימת שהוא לא אדם המאמין בנאציזם או בפשיזם, שכן הוא גדל בהולנד בזמן מלחמת העולם השנייה וזוועות המלחמה אינן זרות לו. גם נאצים הוא הכיר מקרוב מאוד.

השערה אפשרית נוספת כרוכה באקטואליה. הסרט יצא כמה שנים לאחר מלחמת המפרץ, שנסובה סביב פלישה אמריקאית למזרח התיכון. הביקורת שמסתתרת מתחת לסאטירה של ורהובן לא הופנתה רק כלפי הימים החשוכים ההם, אלא שימשה גם כביקורת כלפי מדיניות החוץ של ארצות הברית. לאור השינויים במדיום זו הייתה מעין מלחמה בשידור ישיר, דבר שניכר בסצנות התעמולה בסרט.

ופה קבור הכלב. ורהובן ביקר לא רק את הפשיזם הנאצי, אלא גם את מנגנוני התעמולה המודרניים, לרבות אלו האמריקאיים. כן, גם אמריקאים יוצרים תעמולה. עם השנים ורהובן הסביר את הרפרורים שנחשדו כפשיסטיים, כאירוניה מכוונת הנועדה להראות כמה קל ליפול בתעמולה, כל תעמולה. למעשה, הוא טמן תחבולה קולנועית שיותר מכול הראתה שכל אחד, בתנאים הנכונים, עלול לפספס את המנגנונים האידיאולוגיים של תקשורת ההמונים וליפול במלכודת הפשיזם בעצמו. הנקודה הזו, עם זאת, חמקה מעיני רבים, שחשבו כי האידיאולוגיה הפשיסטית היא שלו, ולא תכסיס. בצורה אירונית זה די מבסס את הנקודה שלו. השנה שבה יצא הסרט בטח שלא תרמה לקרדיט שאפשר היה אולי לתת לורהובן כבמאי ערמומי, שכן קודם ל”גברים בחלל” נכשל הבמאי – די בצדק – עם סרטו “נערות שעשועים”. אם תשאלו אותי, מדובר בגאון סאטירי שפשוט הקדים את זמנו, ואפשר לראות את הביקורת שלו גם בסרטים אחרים, כמו “רובוקופ”.

מורשת קאלט: איך הפך הסרט למודל חתרני?

עם השנים המתח בין סרט אקשן מד”ב שטותי לסאטירה שהואשמה באידיאולוגיה טוטליטרית הזין את גלגלי השיווק של הסרט והפך לאחת הסיבות ש”גברים בחלל” הפך לקאלט. בכל צפייה בו אפשר לשים לב לעוד קריצה קטנה של ורהובן, רמז לאופן שבו המדיה משחקת עם מוח הצופים וסוללת את הלגיטימציה להפוך כל אזרח לבשר תותחים עבור המדינה והאומה. אם לא די בכך, עם השנים נראה שהטקטיקות של המדיה שוורהובן לעג להן ב”גברים בחלל” לא איבדו מהרלוונטיות שלהן. אם כבר, ההפך הוא הנכון.

אף על פי שכיום ידוע לכול שמדובר בסאטירה מתוחכמת למדי (או מדי), בזמן אמת המסר נפל בין הכיסאות. אפשר להגיד שוורהובן ערך מהלכים אירוניים בצורה מרומזת ולא סאטיריים באופן מובהק מספיק, כך שנעשו גבוליים לניתוח פרשני. בדיוק בגלל זה “גברים בחלל” יצא מרווח בסופו של דבר, שכן הוא מצליח להיות בו בזמן סרט מדע בדיוני שאפשר לקרוא כתוצר הוליוודי לבידור אסקפיסטי נטו – או “לחם ושעשועים” בלשון מרקסיסטית – וגם אמירה ניאו־מרקסיסטית, רפלקסיבית, שהוכיחה את עצמה באופן שבו התקבל הסרט: גם דוגמה לאידיאולוגיה מיליטריסטית וגם אמירה חתרנית על האופן שבו כל אחד חשוף למנגנוני האידיאולוגיה הזו. בכל אופן, לא צריך להתעניין בדיון הזה כדי ליהנות מ”גברים בחלל”. במילותיו של ז’ן רשצ’אק (מייקל איירונסייד האגדי): “הנה הבידור. עכשיו תעשו חיים. זו פקודה”.