כשסרט ילדים עושה רפרנס ל״פסגת הפחד״ של סקורסזה, בדגש על סצנת הפתיחה האייקונית שבה רוברט דה נירו מתאמן בתא כלא עם גב מלא קעקועים המופנה למצלמה, אנחנו מקבלים אישור לתחושה, שעולה עוד בתחילת הצפייה, שיש פה סרט שחוגג קולנוע. ו-“וולאס וגרומיט: על כנפי הנקמה”, שעלה החודש לנטפליקס, מהנה, לא רק לילדים – אלא לכל חובבי הקולנוע באשר הם.

הסרט מתחיל עם וולאס וגרומיט החיים חיי שגרה: גרומיט הכלב מתעורר, אוכל קורנפלקס ומעיר את וולאס העצלן, שנשען על גרומיט ועל המצאותיו שלו בשביל להתארגן בכל בוקר, ואחר כך כל אחד מנהל את יומו. וולאס ממציא המצאות, ואילו גרומיט מנהל את משק הבית, הכולל גם טיפול בגינה. כמו בכל סרט בסדרה זו, וולאס תמיד חייב להרוס הכול ולייצר לנו אחלה קונפליקט עלילתי. הפעם הוא עושה זאת באמצעות המצאה חדשה – רובוט דמוי גמד גינה המסוגל לעשות כל עבודת גינון אפשרית בכמה שפחות זמן, במטרה לפטור את גרומיט מעבודות הגינה. יעילותו של הרובוט מושכת תשומת לב מכלל תושבי השכונה, דבר שגורם לוולאס לפתוח עסק – חברת גינון. ההמצאה התמימה מוצאת את דרכה, כמו תמיד, לשליטתו של נבל על, הלא הוא הפינגווין פדרס מק׳גרו, הנוטר טינה לוולאס וגרומיט על תפיסתו וכליאתו בשנים עברו. מק׳גרו פורץ למחשב של וולאס מתוך הכלא (מזכיר לכם משהו?) ומתכנת מחדש את גמד הגינה כך שיהיה מרושע ויתעורר בו רצון לעשות הרבה צרות, במטרה לשחרר את הפינגווין הכלוא ולהחזיר לידיו את היהלום הכחול והמנצנץ.

המסע שניק פארק, יוצר הדמויות, עבר עד שהגיע לנטפליקס ב־2025 הוא ללא ספק סיפור מעורר השראה על סטודנט אידיאליסט לקולנוע שמתחיל ללמוד לעומק על תולדות המדיום ומצליח לפרוץ בגדול. פארק יצר לראשונה את וולאס וגרומיט ב־1986 באמצעות שימוש בפלסטלינה. הצלחת הסרט הקצר הראשון הובילה לעוד כמה סרטי המשך קצרים. אחד מהם, ״המכנסיים הלא מתאימים״, מהווה בסיס ומקור השראה לסרט הנוכחי. אי אפשר לפספס את זה – אותו נבל, מוטיב הטכנולוגיה המקלקלת, גניבת היהלום. הסרט, על אף מגבלת הזמן והתקציב, זכה בפרס האוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר. ב״על כנפי הנקמה״ יש חופש אומנותי נרחב כביכול אך הססני, כזה שעדיין מסתמך על הצלחה קודמת, אולי לנוכח החוויה הלא נעימה שספג פארק בזמן עבודתו על סרט באורך מלא עם אולפני דרימוורקס.

הצלחת הסרט טמונה לא רק בנרטיב המשוחזר אלא, בין השאר, בגלל הומור בריטי שחור, דמות ממציא תימהוני וכלב גאון, דמויות משנה משעשעות של שני שוטרים לא מוצלחים במיוחד והרבה רפרנסים קולנועיים מבדרים. הסרט מסתכל לצופים בגובה העיניים, הן לילדים והן למבוגרים, ואין ספק שגישה זו תרמה רבות להצלחת ז׳אנר האנימציה בקרב הקהל הרחב. נקודה נוספת שראוי לבחון לעומק היא העיסוק, דווקא בסרט ילדים, בהשפעות הטכנולוגיה על החברה, ספציפית טכנולוגיה מתקדמת כמו בינה מלכותית, נושא שמאז ומעולם משמש השראה לסרטים רבים כמו ״שליחות קטלנית״, ״אקס מכינה״ ולאחרונה גם ״מייגן״, שעשה זאת בשילוב ז׳אנר האימה. האם סרט זה רוצה להעביר מסר לילדים שנולדו לעולם הטכנולוגיה? האם המסר הוא שצריך לשים לב לסכנות הקיימות, או להעריך את הדברים הפשוטים? נראה שסופו נותן תשובה יותר עמומה ופחות קיצונית לעומת כל הסרטים האחרים שצוינו קודם, ונגמר בהבנה שאפשר גם וגם – גם להשתמש בטכנולוגיה וגם לשמור על פשטות ולעשות דברים בעצמך.

“וולאס וגרומיט: על כנפי הנקמה”, שהוכרז כמועמד לפרס האוסקר בקטגוריית סרטי האנימציה, הוא סרט מהנה במיוחד, דווקא כי הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. הוא לא שואף לחדש או לתת איזו אמירה גרנדיוזית על המציאות. נראה שרצונו היחיד הוא לבדר את צופיו ולהעביר להם את הזמן בנעימים. הצניעות שקיימת בו, גם דרך הפשטות וגם דרך המחווה לסרטים גדולים בקולנוע, היא שקונה את הצופה ומה שנותר איתו גם בסיום הצפייה.