השמועה מספרת שנדרשו כ-45 מיליון דולר כדי להחזיר את קמרון דיאז למסך הגדול, אחרי כמעט עשור של הפסקה לטובת חיי משפחה. הקאמבק הזה קורה עם לא אחר מאשר ג’יימי פוקס, שהיה שותפה גם לסרט האחרון בו השתתפה, “אנני”. וכך, הסרט החדש של נטפליקס, “חוזרים לעניינים”, מביא את דיאז חזרה לקדמת הבמה – אך האם זה היה שווה את ההשקעה?

“חוזרים לעניינים” מתמקד בזוג מרגלים, אמילי (דיאז) ומאט (פוקס), שנשלחו בעבר למשימה לגניבת מפתח סייבר רב-ערך. כשהמשימה הסתבכה, השניים נאלצו להעמיד פנים שהם זוג נשוי – ואז גילו שאמילי באמת בהריון. המפעיל שלהם, צ’אק (קיילר צ’נדלר), לא התלהב מהמצב, והשניים פרשו לחיים שלווים מחוץ לעולם הריגול. כעת, 15 שנים לאחר מכן, הם מנהלים חיי משפחה עם שני מתבגרים – אליס (מק’קנה רוברטס), שמציגה התנהגות טיפוסית לגיל ההתבגרות, וליאו (ריילן ג’קסון), שאובססיבי למשחקי מחשב. אבל הסוד של מאט – פרט חשוב שהוא שמר מאותה משימה כושלת – רודף אותם, וגורר את המשפחה כולה לסכנה. כדי להציל אותם, אמילי נאלצת לחדש את הקשר עם אמה ג’ני (גלן קלוז) ולחזור לעולם ממנו נמלטה.

הסרט מכוון גבוה עם הרבה אקשן ומאבקים פיזיים, אך לא בטוח שזה הקטע של דיאז או פוקס. הם משתלבים טוב בתור זוג מרגלים מנוסה וערמומי, אבל הקטע הפיזי פחות משכנע. זה עובר מסך, אך לא מרגיש טבעי או מיוחד. הסרט לא מציע משהו חדשני בז’אנר, וגם אם אין בו רגעים גרועים במיוחד, הוא פשוט נופל לרמה בינונית וצפויה. מה שכן מפתיע, הוא שובה של דיאז למסך אחרי פרישה ממושכת, שהגיעה בעקבות הביקורות הקשות על “אנני”. האם החזרה הזו באמת הייתה נחוצה? בסופו של דבר, מדובר בעוד סרט נטפליקסי טיפוסי לתקופה הזו של השנה – משהו שעובד כצפייה קלילה בבית, אבל לא כזה שהייתם טורחים לראות בקולנוע.

פוקס, שנעדר מחלק מהצילומים מסיבות בריאותיות, חוזר לנטפליקס גם עם מופע סטנדאפ משלו, והוא ככל הנראה זה ששכנע את דיאז לקחת את העסקה. הסרט מנסה להתעסק בקשרים משפחתיים ובאופן שבו האמריקאים תופסים אותם, לצד העקיצות הבלתי נמנעות כלפי הבריטים ותרבותם. הדיאלוגים סבירים, אבל אין בהם עומק אמיתי. רוב הדמויות שטוחות, עם נגיעות קלות של פיתוח אישיות – אך אין כאן שום ניסיון לייצר משהו משמעותי. נראה שהתפיסה מאחורי הסרט הייתה “אנחנו בנטפליקס, אז איכות זה אוברייטד, מספיק שנמלא את הטבלה בצפיות”. בפועל, כל הרעש סביב הסרט סובב סביב החזרה של דיאז, וזה אולי אומר משהו. אם מסתכלים על הקריירה שלה, זה לא שונה בהרבה מהדמויות שגילמה בעבר. היא עדיין הפנים היפות של הסרט, עם תוספת של תפקיד האמא, שבו היא דווקא משכנעת. לעומת זאת, פוקס מרגיש לעיתים לא שייך, למרות הכימיה הסבירה ביניהם.

מבחינת המוזיקה, היא דינמית ותואמת את הסצנות, אבל לא יוצרת זהות ייחודית לסרט. האקשן מהיר ומלא פעלולים, אך כמו בסרטים רבים בז’אנר, הוא נשען יותר מדי על CGI מאשר על כוריאוגרפיה מרשימה.
אז איך נסכם? “איזה כיף שזה לא בקולנוע” – וזה לא נאמר כמחמאה. “חוזרים לעניינים” מספק בידור קליל, אך לא מצליח להתעלות מעל קלישאות הז’אנר.