בזמן שתעשיית הקולנוע עסוקה בחידוש סרטים ישנים שאף אחד לא באמת ביקש, הגיעה שנת 2025 – ואי אפשר להתעלם מהאובססיה העולמית החדשה-ישנה שמרחפת לכולנו מעל הראש – בינה מלאכותית.. כאילו לא מספיקות לנו שאר הצרות בעולם, הנה עוד תזכורת לכך שהרובוטים עומדים להחליף אותנו בכל תחום אפשרי, כולל במיטה (געוואלד).

הפעם זה תורו של דרו הנקוק, שבסרטו החדש, “חברה מושלמת”, עושה משהו קצת אחר: במקום להציג לנו עוד רובוטים שמנסים להשתלט על העולם ומהווים איום על המין האנושי (תודה לך, ג’יימס קמרון), הסרט הופך את הקערה על פיה ומציג בני אדם שמהווים איום על רובוטים. ג’וש (ג’ק קווייד, “הבנים”) ואייריס (סופי תאצ’ר, “פחד אלוהים”), זוג מתוק שכזה שנראה כאילו יצאו מפרסומת של דירות יוקרה בחריש – יפים, צעירים ומחויכים, כמעט בכמות הנכונה כדי לגרום לנו לקנות את המושלמות המזויפת הזאת – מגיע לחופשה באחוזה של מיליארדר מסתורי. נשמע מוכר? ברור שכן, זו הרי הפתיחה הקלאסית של לא מעט סרטי אימה ומתח בז’אנר. אבל הפעם, במקום הרוצח הפסיכופת עם המסכה, הקהל מקבל משהו הרבה יותר מעניין, שכן עם התקדמות העלילה מתברר שאייריס היא למעשה רובוטית מתוחכמת עם בינה מלאכותית שתוכנתה כבת הזוג האידיאלית עבור ג’וש. אבל אז המיליארדר עושה את הדבר הכי “מפתיע” שיש – ומת. מותו הפתאומי מוביל לשרשרת אירועים בלתי צפויים.

בעידן שבו חצי מהעולם מפנטז על רובוטית צייתנית שתבשל, תנקה ותספק את כל הגחמות של בן הזוג בלחיצת כפתור באפליקציה, הסרט לוקח את הפנטזיה הגברית השוביניסטית הזו – של אישה־רובוטית שאפשר להשתיק, להרדים ולשלוט בה מרחוק כשנמאס – ומראה לנו משהו אחר לגמרי. דמותה של אייריס מקבלת לרגע את היכולת לקבל החלטות והזכות להרגיש. היא הופכת ממעין צעצוע מגניב ומשוכלל לדמות בעלת רצונות, דעות ואישיות משל עצמה. אבל הנקוק חכם מספיק כדי לעשות את זה בלי להנכיח אג’נדה פמיניסטית מעייפת ולנופף באצבע מאשימה מול הקהל הזכרי, אלא דווקא בחן ובהומור שמצליח להעביר את המסר.

הבחירה של תאצ’ר בתפקיד אייריס היא נהדרת. היא מצליחה לשחק על הגבול הדק בין רובוטיות לאנושיות ולגרום לצופה להאמין שהיא באמת רק רוצה להיות אנושית ולהרגיש נאהבת. יש משהו מעניין בדרך שבה היא מגלמת את הדמות – רגע אחד היא מושלמת מדי, ורגע אחר כל כך אנושית ופגיעה. קוויד בתפקיד ג’וש מביא גם הוא למסך משחק אמין ומאוזן. הוא מצליח לגרום לצופה להאמין למערכת היחסים המורכבת הזו, אבל בלי להגזים בדרמות טורקיות. גם שאר השחקנים בסרט מתפקדים היטב לצד הזוג ויוצרים יחד עולם שבו הסיפור המוזר הזה באמת יכול להתרחש.

בצד הוויזואלי של הסרט הצילום עושה את העבודה גם הוא, והאחוזה על שפת האגם מצולמת יפה ומשרתת את הסיפור – בין יפה וחלומית לקרה ומנוכרת, בדיוק כמו שצריך להיות במותחן שכזה. הפסקול משלים את החבילה בצורה טובה ותורם את חלקו לאווירה הכללית.

בסרט יש לא מעט קטעים קומיים שמצליחים ליצור הומור אמיתי במצבים האבסורדיים, כאלה שבאמת גורמים לפרצי לצחוק. העובדה שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות רבה, למרות האירועים שמתרחשים בו, מוסיפה עניין לחוויה הכללית והופכת אותו להרבה יותר מהנה. אף על פי שהסרט היה יכול ללכת למקומות נועזים יותר עם הרעיונות שלו, הוא בכל זאת מצליח להפתיע ולרענן את הז’אנר. נכון, הוא בוחר לא לקחת את העלילה למחוזות קיצוניים, אבל גם בלי זה הוא מצליח לשמור על עניין ולהציע משהו מהנה.

למרות כל הדברים הטובים האלה משהו בכל זאת חסר. זה סרט שעשוי טוב ועושה הכול נכון, אבל לא עושה שום דבר שהוא יוצא דופן. בשונה מקלאסיקות של סרטי רובוטים כמו “בלייד ראנר”, שבדק לעומק את השאלה מה הופך אותנו לבני אדם, או “שליחות קטלנית”, שלקח את הפחד הגדול שלנו מרובוטים שישתלטו על העולם והפך אותו לסיוט אפוקליפטי בלתי נשכח –”חברה מושלמת” די דומה לדייט מושלם עם בחור שהוא הטיפוס הנחמד, החכם והמצליח, אבל אין באמת ניצוץ. הסרט אומנם יגרום לקהל ליהנות ולצחוק, אבל כנראה אחרי שבועיים הוא לא בדיוק יזכור את השם שלו. בואו נאמר שלא מדובר בסרט שידובר עליו בהרצאות באוניברסיטאות בעוד כמה שנים.

אל תצפו למצוא כאן תשובות עמוקות על היחסים בין אדם למכונה ובין גבר לאישה, או הסברים מדעיים מפורטים על הטכנולוגיה שמאחורי אייריס, אבל גם לא בטוח שצריך. אם בא לכם קצת טוב על הנשמה, לצחוק ואולי אפילו לחשוב קצת על החיים (אבל רק קצת, אל תיבהלו) – זה בדיוק הסרט בשבילכם.