סרט על החיים עצמם. "אמא!"
בשנת 2017 יצא לאקרנים “אמא!” – סרטו השנוי במחלוקת של דארן ארונופסקי, הידוע כבמאי קיצוני שעוסק בסרטיו בנושאים לא פשוטים שלעיתים נחשבים לטאבו ומפרק אותם. עם סרטיו נמנים “רקוויאם לחלום”, “ברבור שחור” ו”המעיין”. כששואלים במה הסרט הזה עוסק, כמעט בלתי אפשרי לתמצת אותו במילים בלי לעשות לו עוול, כי מדובר בסיפור די קלאסי ששמענו וראינו אותו מיוצג בקולנוע לא מעט, אבל הסוד של הסרט טמון באופן שבו מועבר הסיפור ובמה שעומד מאחוריו, ולאו דווקא בסיפור עצמו.
בעלילת “אמא!” ג’ניפר לורנס וחוויאר בארדם הם זוג חשוך ילדים שגר בבית גדול. היא בדיוק סיימה את שיפוצי הבית לאחר שריפה, והוא סופר שנמצא במחסום כתיבה. כשצמד זרים (אד האריס ומישל פייפר) נכנסים לביתם הם מערערים את כל מערכת היחסים שלהם.
אחת הפרשנויות שניתנו לסרט גורסת כי הוא בעצם אלגוריה לסיפור הבריאה. דמותה של לורנס מייצגת בעצם את אימא אדמה, שמושפעת מאוד מדמותו של בארדם, שמייצג את הבורא (מה שמצדיק מאוד את אפיון דמותו כאומן יוצר). ככל שנכנסים יותר אנשים ויותר סיפורים אל הבית שלהם, מערכת היחסים שלהם מתמלאת בשאלות רבות יותר.
אבל הסרט הזה לא עוסק רק בסיפור הבריאה, אלא דווקא בדברים יום־יומיים שקשורים לחיים של כולנו, כמו חדירה לפרטיות, רלוונטיות היצירה והאומנות בעולם שלנו (שמתבטאת בעיקר בניסיונותיו של הסופר להישאר רלוונטי לקוראיו), ובאופן ניכר מאוד בהערצה עיוורת על כל גווניה, גם על ההרסניות שבה. כשקהל המעריצים של הסופר מגיע אל הבית הוא הורס אותו ומפרק אותו (ברמה הפיזית), אך מעבר לכך הוא הורס אותו גם ברמה האלגורית, ולאו דווקא מתוך כוונות רעות, אלא מתוך הערצה שמגיעה עד לרמת סגידה. אנשים העריצו כל כך את יצירתו של הסופר עד שאיבדו את עצמם ואת אנושיותם, ובנקודה הזאת הסרט לא חוסך דבר מצופיו ומציג את אחד הסיקוונסים הכי אכזריים שנראו בקולנוע. הסצנות האכזריות הללו לא נועדו להגעיל את הצופים או להציג אפקטים מיוחדים, אלא לכונן אמירה שהולכת לקיצון כדי להבהיר נקודה – דווקא הקיצוניות היא זו שנותנת לאמירות את התוקף.
“אמא!” הוא סרט תודעתי שמורכב מרצף של דימויים בעלי היגיון משלהם ומשמעות שנטענת ומשתנה בהתאם לכל ההתרחשויות בו. דמויות המשנה אינן מפותחות (אפילו שמותיהן לא נאמרים) ואין להן היסטוריה, מה שתורם לייצוג החיים עצמם בסרט. מה שקרה לפני ציר הזמן המוצג אולי אינו רלוונטי בכלל, כי החיים מתחילים ומסתיימים בתוכו כל כך הרבה פעמים, שלפעמים גם הזמן עצמו מאבד משמעות. על אף דלות הפרטים העלילתיים שהוא מספק, “אמא!” מכיל בתוכו חיים שלמים (לידה, מוות, והריק העצום שביניהם) – ומה זה קולנוע, אם לא החיים עצמם?
סרט על החיים עצמם. "אמא!"
בשנת 2017 יצא לאקרנים “אמא!” – סרטו השנוי במחלוקת של דארן ארונופסקי, הידוע כבמאי קיצוני שעוסק בסרטיו בנושאים לא פשוטים שלעיתים נחשבים לטאבו ומפרק אותם. עם סרטיו נמנים “רקוויאם לחלום”, “ברבור שחור” ו”המעיין”. כששואלים במה הסרט הזה עוסק, כמעט בלתי אפשרי לתמצת אותו במילים בלי לעשות לו עוול, כי מדובר בסיפור די קלאסי ששמענו וראינו אותו מיוצג בקולנוע לא מעט, אבל הסוד של הסרט טמון באופן שבו מועבר הסיפור ובמה שעומד מאחוריו, ולאו דווקא בסיפור עצמו.
בעלילת “אמא!” ג’ניפר לורנס וחוויאר בארדם הם זוג חשוך ילדים שגר בבית גדול. היא בדיוק סיימה את שיפוצי הבית לאחר שריפה, והוא סופר שנמצא במחסום כתיבה. כשצמד זרים (אד האריס ומישל פייפר) נכנסים לביתם הם מערערים את כל מערכת היחסים שלהם.
אחת הפרשנויות שניתנו לסרט גורסת כי הוא בעצם אלגוריה לסיפור הבריאה. דמותה של לורנס מייצגת בעצם את אימא אדמה, שמושפעת מאוד מדמותו של בארדם, שמייצג את הבורא (מה שמצדיק מאוד את אפיון דמותו כאומן יוצר). ככל שנכנסים יותר אנשים ויותר סיפורים אל הבית שלהם, מערכת היחסים שלהם מתמלאת בשאלות רבות יותר.
אבל הסרט הזה לא עוסק רק בסיפור הבריאה, אלא דווקא בדברים יום־יומיים שקשורים לחיים של כולנו, כמו חדירה לפרטיות, רלוונטיות היצירה והאומנות בעולם שלנו (שמתבטאת בעיקר בניסיונותיו של הסופר להישאר רלוונטי לקוראיו), ובאופן ניכר מאוד בהערצה עיוורת על כל גווניה, גם על ההרסניות שבה. כשקהל המעריצים של הסופר מגיע אל הבית הוא הורס אותו ומפרק אותו (ברמה הפיזית), אך מעבר לכך הוא הורס אותו גם ברמה האלגורית, ולאו דווקא מתוך כוונות רעות, אלא מתוך הערצה שמגיעה עד לרמת סגידה. אנשים העריצו כל כך את יצירתו של הסופר עד שאיבדו את עצמם ואת אנושיותם, ובנקודה הזאת הסרט לא חוסך דבר מצופיו ומציג את אחד הסיקוונסים הכי אכזריים שנראו בקולנוע. הסצנות האכזריות הללו לא נועדו להגעיל את הצופים או להציג אפקטים מיוחדים, אלא לכונן אמירה שהולכת לקיצון כדי להבהיר נקודה – דווקא הקיצוניות היא זו שנותנת לאמירות את התוקף.
“אמא!” הוא סרט תודעתי שמורכב מרצף של דימויים בעלי היגיון משלהם ומשמעות שנטענת ומשתנה בהתאם לכל ההתרחשויות בו. דמויות המשנה אינן מפותחות (אפילו שמותיהן לא נאמרים) ואין להן היסטוריה, מה שתורם לייצוג החיים עצמם בסרט. מה שקרה לפני ציר הזמן המוצג אולי אינו רלוונטי בכלל, כי החיים מתחילים ומסתיימים בתוכו כל כך הרבה פעמים, שלפעמים גם הזמן עצמו מאבד משמעות. על אף דלות הפרטים העלילתיים שהוא מספק, “אמא!” מכיל בתוכו חיים שלמים (לידה, מוות, והריק העצום שביניהם) – ומה זה קולנוע, אם לא החיים עצמם?
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: יובל רוטמן
