אחרי “אנטמן והצרעה: קוונטומאניה”, “שומרי הגלקסיה: חלק 3″, המארוולס ו”דדפול וולברין” הנהדר, השלב החמישי של ה־MCU ממשיך עם הסרט שאמור היה לתת לו טון קולקטיבי אחיד יותר – “קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא”, שבוים על ידי ג’וליוס אונה. אלא שנראה שמארוול לא לומדת מטעויות השלב הרביעי והחמישי, וגם לא מהשלב הראשון והשני, שכן אין בסרט הזה שום דבר חדש ושום דבר מופלא. האמת, גם לא בטוח שיש בו קפטן אמריקה.

בסדרה “פאלקון וחייל החורף” (שעלתה לדיסני+ לפני ארבע שנים) סאם וילסון (אנתוני מאקי) ירש את נעליו המטאפוריות של סטיב רוג’רס, לצד המגן הממשי שלו. ואלה נעליים גדולות להיכנס אליהן. סאם מכיר באתגר ובציפיות הגבוהות, ולכן הוא עושה זאת בהסתייגות רבה. אבל הוא אמיץ, נחוש וחמוש בחליפה נוצצת (באדיבות אפסנאות צבא ההגנה לוואקנדה). וכך הוא לוקח על עצמו את תפקיד המגן החדש של אמריקה והעולם כולו. טוב, תכל’ס, בעיקר של אמריקה.

תיראו מופתעים – יש איום חדש, והוא מסתורי כל כך שלא תצליחו לנחש שהגרילו אותו מבנק ה”אהה נכון, היה את ההוא”. האויב הערמומי רוקח במחשכים מזימה שתציב את העולם כולו בסכנה. אך אל חשש, יש עוד דמות מרכזית שנויה במחלוקת – תאודור “ת’אנדרבולט” רוס רודף הענקים ויוצר התועבה. רוס, כמו רבים בעולם של מארוול, נכשל כלפי מעלה ומחזיק כעת בתפקיד האיש החזק ביותר בעולם – נשיא ארצות הברית. רוס מגולם על ידי האריסון פורד, לאחר שוויליאם הארט, שגילם אותו בעבר, הלך לעולמו – בחירה נבונה לאור העובדה שבגרסה זו רוס הוא גם הענק האדום. אם יש דבר אחד שהריסון פורד עושה בלי מאמץ ,זה להיראות כועס.

לצידו של וילסון יש פאלקון חדש (דני רמירז), שלמד ממנו שיעור בעייתי: לגלם תפקיד שמישהו אחר כבר גילם, רק טוב הרבה פחות ממנו. נכון, מאקי היה פאלקון מעולה, אבל קפטן אמריקה הוא לא. לדמותו של וילסון ולמאקי עצמו יש מכנה משותף: לא הדמות ולא השחקן הם תחליפים ראויים מספיק שיכולים לסחוב את מה שעשו קודמיהם. וילסון כנראה מודע לזה. אבל מאקי? לא בטוח. לשניהם חסרה כריזמה, ביטחון עצמי ומספר דו־ספרתי של הבעות פנים.

בניסיון לשלב בין כל מה שהיה קצת מטופש ב”מלחמת אזרחים” והווייב הפרנואידי של “חייל החורף”, העלילה נסובה סביב מזימה של נבל מסתורי לסגור חשבון עם רוס. כן, לא להשתלט על העולם או משהו כזה, פשוט להרוס לו את החיים. כל השאר הוא נזק היקפי. מה שמתגלגל משם נועד להציל את הסירה התסריטאית המחוררת והטובעת בכפית. למשל, יש איזה קשקוש בלבוש שספק נגנב ספק לקח השראה מהסרט “המועמד ממנצ’וריה”. אנשים שטופי מוח לפתע עושים מה שהונדסו לעשות על בסיס הסבר פסאודו מדעי, פלאפון מהבהב ושיר שליווה את פס הקול של “אסקימו לימון” – בין אם מדובר בניסיון התנקשות, בחרחור מלחמה או בסתם תקיפה וחבלה.

אם השם של רוס לא נשמע מוכר, נזכיר כי הוא היה הגנרל שרדף את הענק הירוק ולאחר מכן קיבל תפקיד פוליטי אנטי גיבורי על. ב”מלחמת אזרחים”, למשל, הוא היה זה שכלא את החבורה המשמחת של קבוצת קפטן, בהם הפאלקון (מאז הייתה סולחה, והם מסתדרים, בערך), והיה האיש שהוביל להסכמי סוקוביה. לא שבאמת צריך לזכור משהו מכל זה, שכן כל עובדה מסרט אחר זוכה לעשר שניות של ריענון חומר. בכל אופן, רוס עבר דרך ארוכה מאז, כי הוא רוצה להשתנות, להשתפר, להיות אדם טוב יותר ולחדש את הקשר עם בתו. כן, בתו, שאת בן זוגה, באנר, ניסה לחסל.

מאחר שאי אפשר להפיל הכול על שטיפת מוח טכנולוגית או מאסטר מיינד סכסכן ונבון, היוצרים העלו באוב את מה שכולם היו בטוחים שהוסכם בשתיקה רועמת שנתעלם ממנו מעתה ועד עולם – הסרט הכושל “הנצחיים”. מתברר שהשמיימי שנולד מבטן האדמה מכיל אדמנטיום – החומר היקר והחשוב ביותר במארוול מאז שקנתה בחזרה את הזכויות לאקס מן – ואומות העולם רוצות חתיכה. זה אמור להיסגר בהסכם, לחיצת ידיים ושלום, אך מאחר שהנבל הערמומי הפך את הנשיא לפצצה מתקתקת – נוצרה במקביל סוגיה מאתגרת. חוץ מזה כל מה שאפשר לצפות קורה: יש הרבה קרבות, יש הופעות קמע כדי לצאת לידי חובה, יש איסטר אגז, בדיחות מגושמות, אקספוזיציות מנומנמות ודיאלוגים מיותרים. אם לא די בכך, ישנה סצנת קרדיט מגוחכת להחריד.

הרביעי לשושלת קפטן אמריקה מצליח לפחות בגזרה האסתטית. אפקטים עוד יודעים לעשות במארוול, ומי שהיה אחראי ל־CGI של “שי־האלק” כנראה פוטר לאלתר ויצא לגלות, כי הענק האדום נראה טייט. מה שעוד עובד היטב זה הליהוק. איך אפשר לא להזכיר, כמובן, את שירה האס כרות בת שרף/סברה? היא שחקנית מצוינת שעושה פה המון עם מעט מאוד (יפה שאנשים מוחאים לה כפיים באולם הקולנוע כאילו היא מטוס אל על הנוחת בפאפוס, אבל אפשר לוותר), עם זאת, חסרים פיתוח דמות ומורכבות, מכיוון שהיא נופלת לתבנית של כל סוכנת גנרית (ע”ע שרון קרטר). אל דאגה, לא נשדדה גאוות הישראלים, שכן הוקדשו 4 מאיות השנייה להגיד שהיא ישראלית. עוד ראוי להזכיר את ג’יאנקרלו אספוזיטו, שפוגע בול כתמיד ברמת הקריפיות, ואת קארל למברלי, שחוזר לתפקידו כאיזאיה בראדלי, שהוצג בסדרה של סאם ובאקי. וכמובן, האריסון פורד, עכשיו ברצינות, נותן הופעה משכנעת.

אבל לא האס, לא קרב מטוסים אחד עשוי היטב ולא הופעות קמע חביבות מצדיקות צפייה בדור החדש של קפטן אמריקה. הוא לקח הרבה ממה שכבר לא עבד בעבר ועשה ממנו נזיד שאריות קשה לעיכול. מדובר ביצירה ריקה, חלולה וחסרת הומור, תכלית או עניין.

נכון, כבר הרבה זמן שאין ציפיות גבוהות ממארוול, וטוב שכך. אבל אפילו בסטנדרטים חדשים וסלחניים – רוצה לומר נמוכים – זו לא יצירה טובה. היא כתובה ברישול, תפלה עלילתית ונטולת דרך או חזון מהסוג שיאפשר לשביב של תקווה להישמר בלבבות המעריצים. מארוול ממשיכה לגסוס, תקועה, נואשת לאוויר, ליצירתיות. הגברת אותה גברת, התבנית אותה תבנית, ואין חדש או רחמנא ליצלן קצת גוד אולד פאשן פאן תחת השמש. זה לא הגיבור שמגיע לנו וזה לא הגיבור שמישהו צריך. אין בעולם הזה חדש, נפלא, מופלא או אמיץ; זה עולם ישן ומיושן, ממוחזר לעייפה ומייגע לצפייה.