תכניסו לאולפן שני שחקנים מוכרים, סיגורני ויבר בתפקיד אורח, כמה מאפיינים של מדע בדיוני, קצת רומנטיקה ומה יוצא? “הגיא”, הסרט החדש מבית אפל TV+. ההפצה בוולנטיין אינה מקרית; היא שולחת מסר ברור לכל צופה אופציונלי – כל אחד יכול ליהנות ממנו: גם חובב אקשן, גם חובבת רומנטיקה וגם גיקים של מדע בדיוני. רק חבל שהסרט עצמו לא מהנה במיוחד.

ליווי ודראסה הם שני צלפים משני צידי המתרס, ליטרלי. גיא גדול מפריד ביניהם, אך יש להם מטרה משותפת – לשמור על מגדלי הפיקוח באזור המסוכן בעולם, אזור שאף אחד לא באמת מודע לקיומו. נאסר עליהם לתקשר זה עם זה, אך למרות זאת הם מוצאים עצמם עושים רפרנס ל״אהבה זה כל הסיפור״, כלומר מנהלים שיחות באמצעות כתיבה על דפים לבנים שרואים דרך משקפות משוכללות. הם מעבירים כך חודשים עד שליווי מחליט לעשות את הצעד האמיץ ועובר לצד השני עבור דייט לוהט, לאחר שראה ציטוט מעורר השראה באחד הקירות במגדל הפיקוח. בדרכו חזרה אחרי אותו ערב רומנטי הוא נופל אל תוך הגיא המסוכן. דראסה לא חושבת פעמיים וקופצת לשם בעקבותיו.

לטובת ההפקה גויס מיילס טלר (“ויפלאש”), שכבר ביסס עצמו ככוכב אקשן בעודו עף בשחקים עם חברנו הסיינטולוג טום קרוז ב״טופ גאן: מאווריק״, ולצידו אניה טיילור ג׳וי, הידועה מתפקידה כאליזבת’ הרמון בסדרה ״גמביט המלכה״ של נטפליקס. אף ששניהם שחקנים מצוינים שכבר הוכיחו את עצמם בפרויקטים כאלה ואחרים, קשה שלא להבחין בחוסר הכימיה הנראית לעין בסרט – חיסרון קריטי, שכן הסרט נשען על סיפור האהבה העוצמתי שקיים בין שני הדמויות. הלא את לא תרדי לגיא מלא זומבים בשביל כל אחד, לא?

נראה שהבמאי סקוט דריקסון (״דוקטור סטריינג׳״) הרגיש את האימפקט הרגשי החלש, ולכן דאג להכניס לסרט קצת רפרנסים מעולם התרבות, כמו לתת לטלר וג׳וי לתופף על תופים (מחווה לסרט ״ויפלאש״) ולשחק שחמט (מחווה לסדרה ״גמביט המלכה״) בסצנות אווירה נעימות. הופעת האורח של סיגורני ויבר מצדיקה את המשכורת שלה, ונראה שמעבר לחשיבות הדמות שלה כנבלית סוג ב׳, המופיעה בהתחלה ובסוף למטרת קידום עלילה, תפקידה האמיתי הוא למשוך אנשים לצפות בסרט, לאור הקרדיטים שלה בסרטים מצליחים כמו “הנוסע השמיני” ו”אווטאר”.

מעניין לדעת שתסריט הסרט נבחר להיכלל ברשימת הבלאקליסט של הוליווד לשנת 2020. אותה רשימה מכילה בתוכה את התסריטים הכי טובים שטרם הופקו. לאחר צפייה בסרט קשה להצדיק את העובדה הזו, אך כל יוצר סרטים יגיד לכם שקיים פער בין התסריט למוצר הסופי. קשה להימנע מפער כזה כאשר מוסיפים שחקנים, תאורנים, מצלמה, תלבושות ואפקטים. זה יכול להיות יתרון עבור תסריט חלש או חיסרון עבור תסריט מעולה. יכול להיות שאף שעל הנייר הרעיון עצמו של שילוב הז׳אנרים בבעירה איטית נראה טוב, על המסך זה נראה אחרת. הסרט התחיל בסיפור אהבה, ונגמר בסצנת איחוד שלא הייתה מביישת אפילו את “קזבלנקה” במסר נצחי שאומר “אהבה היא הכוח הגדול ביותר בעולם הזה, ותמיד יהיה להם את פריז” או משהו כזה. גם אם שכחת לקנות פרחים, גם אם לא סגרת מסעדה, הכול בסדר, אנחנו מסוגלים להתגבר על הכול. לא זומבים, לא ניסויים ביולוגיים, לא פצצות אטום ולא מערכות טילים משוכללות יוכלו להפריד בינך לבין אהוב או אהובת ליבך ביום האהבה.

למרות כל הציניות, בסופו של דבר לא מדובר בסרט רע אלא באחד שמספק אסקפיזם רגעי, כמו רוב הסרטים שיצאו בתקופה האחרונה. המחשבה של היוצרים, החזון לערבוב הז׳אנרים, אף שנדמה מחולק, אכן עושה את העבודה, שכן מדי פעם באמת אפשר להיות מושקעים ברומנטיקה ומדי פעם גם במסע הישרדות או בניסיון להבין מה הסיבה לכל הטרלול המסתורי שם למטה. הבאסה היא שמרוב מרובה לא תפסת, ואכן לא נשאר שם משהו חזק מספיק בשביל לייצר רגש אמיתי אצל הצופה.