שוק הספרים למבוגרים נמצא במגמת ירידה – זה לא סוד. אבל הז’אנר הרומנטי, ובתוכו תת הז’אנר רומנטזי (פנטזיה רומנטית) דווקא עולה בהתמדה. כשמסתכלים על הנתונים הללו ניתן להבין בקלות למה כל ז’אנר אפשרי מנסה להכניס לתוכו רומנטיקה. לפעמים זה עובד, ולפעמים זה נידון לכישלון. הספר “דבר רודף דבר” הוא ספר בסוגת המדע הבדיוני הרומנטי. כן, בדיוק מה ששמעתם – מדע בדיוני, אבל רומנטי.

מקס היא היסטוריונית מבריקה שחוותה ילדות קשה (שעליה לא מפורט בכלל) אשר מצטרפת למכון “סיינט מרי”, המקום שבו “חוקרים אירועים היסטוריים משמעותיים בזמן התרחשותם”, או ליתר דיוק – פשוט חוזרים בזמן לאותם האירועים ומתעדים אותם. אבל חזרה בזמן היא בכלל לא דבר קל: לא רק שצריך לחשוב על כל הפרטים הקטנים, כולל הלבוש, הדיבור, למידת מקצוע רלוונטי וזיוף מסמכים – מתברר שההיסטוריה לא מסכימה שישנו אותה. למה הכוונה? ניסיון לשנות את ההיסטוריה כנראה יגרום למוות של מי שמנסה לעשות את זה. פשוט אי אפשר להחזיר דברים להווה. אל תטרחו אפילו לנסות. באופן כללי, היסטוריונים בסיינט מרי הם לא אנשים בעלי תוחלת חיים גבוהה במיוחד, כי העבר מסוכן. וגם כי רובם התחמקו מקורס ההישרדות שלהם.

תוסיפו לכל עניין “סכנת החיים” והחזרה בזמן קבוצה של מדענים מעט… מיוחדים, נקרא לזה ככה, ותקבלו את “סיינט מרי”, המקום שהוא בית ומשפחה. מדובר במכון מחקר שבו ניתן למצוא לפחות שני מדענים ליד כל קומקום תה, ריבים נפתרים לעיתים במכות, ושהעובדה שגלאי האש לא מופעלים לאחר פיצוץ היא לא סימן לכך שאין אש, אלא לכך שמישהו פשוט הוציא מהם את הסוללות. כן, זה הווייב של המעבדות ושל הספר באופן כללי – בלגן, אבל בצורה נפלאה.

הדמות הראשית, מקס, היא ג’ינג’ית חוצפנית וחכמה ברמות עם פה גדול שמסרבת לעשות ספורט, ללמוד לשרוד בשטח, ובאופן כללי הכי שונה מדמויות בספרי פנטזיה. אה, אבל היא הכי חכמה במחזור שלה, בפער – ורואים את זה. היא מצחיקה ושנונה, יש לה הערות קורעות, אבל היא לא שופטת טובה כל כך של אופי, מה שמוביל לכמה הפתעות מבחינת התנהלות לא צפויות של הדמויות, או שמא בעצם התנהלות די צפויה של הדמויות – שמקס פשוט לא זיהתה.

שאר הדמויות בספר, ויש הרבה מאוד כאלה, הן בעיקר תפאורה לעלילה ולמקס. נכון, כן יש להן קווי אופי כלליים, את חלקן אנחנו אוהבים ואת חלקן ממש שונאים מההתחלה, אבל לאף אחת מהן אין יותר מדי אישיות. איכשהו, בספר הספציפי הזה, זה עובד. בכל מקרה, למי שהולך לאיבוד (כי הדמויות מוזכרות פעם–פעמיים ואז מצופה שנדע מי הן למשך כל שאר הספר), יש רשימת דמויות בסוף. כן, המידע הזה בהחלט עוזר אם מגלים אותו בתחילת הספר.

נוסף על רשימה גדולה יחסית של דמויות, יש בספר גם המון אקשן. ב”המון” אני מתכוונת לומר שאין רגע ללא התרחשות, אבל ככה זה בסיינט מרי – אנשים נפצעים, נהרגים, מתווכחים, שוכבים זה עם זה, נחשפים לתגליות שמשנות את העולם ואת ההבנה שלנו על היקום (לפחות פעם בחודש), ובעצם אין רגע דל לאף אחת מהדמויות, מה שהופך את העלילה למהירה. מאוד. הכול קורה במהירות הבזק, אין שנייה משעממת ואי אפשר לאבד את חוט המחשבה במהלך הקריאה.

ה”מדע” מאחורי המדע הבדיוני לא קיים כל כך. לא מוסבר איך אפשר לחזור בזמן, לא על ההשלכות של מסע בזמן (כי, כפי שכבר נאמר, ההיסטוריה לא באמת מרשה שישנו אותה, אז אי אפשר ממש לשנות את ההיסטוריה וליצור בלגן בעתיד, כמו שאנחנו מכירים מסרטים שכוללים חזרה בזמן), והסופרת ממש מבהירה בתחילת הספר כי “כל מה שכתוב פה הוא המצאה שלי. היסטוריונים ופיזיקאים – בבקשה אל תירקו עליי ברחוב”. על כן הספר לא נכנס יותר מדי לביולוגיה או לממצאים היסטוריים, אפילו לא בנקודות שאולי כן היינו רוצים לדעת יותר.

למי שמחפשת ספר שהוא כל כולו עלילה רומנטית ומפוצץ בסמאט – זה לא הספר בשבילכן. כן, יש רומנטיקה ואפילו סמאט (מעט, חביב), אבל שניהם ממש לא מרכזיים בעלילה, אלא סיינט מרי עצמה וכל הבלגן שקורה שם. וכפי שכבר אמרנו, יש הרבה ממנו. הרבה מאוד אפילו.

בסך הכול מדובר בספר ממש כיפי, כזה שלא לוקח אף נושא בו ברצינות (כולל את עצמו) ומתנהל בקצב גבוה במיוחד, כזה שמזכיר את סדרת “ספוטלס”, אבל יכול מאוד להתאים גם לכל מי שאהבה את ספרי “מנהרת הזמן” כילדה, ואפילו מי שאהבה את “פארק היורה” תמצא מכנה משותף עם הספר הזה. הספר ממש מתאים לקריאה קלילה, לא עמוקה במיוחד. זה באמת פשוט ספר לזרום איתו וליהנות.

נבהיר כי אומנם מדובר בסדרה, אבל זה הספר הראשון והוא עומד בפני עצמו, ובעצם נגמר ב”סוף סגור”, כך שבהחלט אפשר לקרא אותו בלי להמשיך לשאר הסדרה.