ייתכן ש”חסין כאב”, סרטם החדש של דן ברק ורוברט אולסון, ייראה כמו עוד סרט גיבורי על בזכות היכולות יוצאות הדופן של גיבורו, נייתן קיין, המגולם על ידי ג’ק קוויד (“הבנים”). למרות שמו המפוצץ של הסרט, לנייט אין יכולת מופלאה, אלא פגם גנטי שבגללו אינו מסוגל להרגיש כאב (גם לא חום, קור או צורך לעשות פיפי). זה מזכיר דמויות קומיקס שמצאו את הדרך למסך עם “כוח” דומה, כמו דייב מ”קיק-אס”, או אג’קס, הארכי נבל מ”דדפול”. למרות ההקשר המתבקש לז’אנר, זה לא סרט גיבורי על, אלא קומדיית אקשן קלאסית ומבדרת, שלמרות הקלישאות ופגמיה הרבים מצליחה להצדיק את הצפייה בה.

אחד הדברים האלה הוא קוויד, שמגלם באופן מקסים, נהדר וכריזמטי את הגיבור. אולי זה נחמד, לא להרגיש כאב, אבל הנכות הזו מלווה בסיכונים ש”חסין כאב” מצליחה לתווך בלי אקספוזיציות מיותרות. למשל, הוא יכול לשכוח ללכת לשירותים ולהתפוצץ מפיפי, ולכן יש לו טיימר שמופעל אחת לשלוש שעות כדי להזכיר לו להטיל את מימיו (אין אזכור באשר לפרוטוקול של מספר שתיים, ואני עדיין תוהה לגבי זה). כל פינה של שולחן – סכנת נפשות; ביס מעוגה עלול להוביל לנגיסה שתכרות את הלשון; ברז שפונה יותר מדי שמאלה – כוויה דרגה שלוש; משהו שפיצי מדי בסביבה? זהירות, שיפוד אנושי. בגלל סכנות אלה ואחרות ניית’ן הפך למתבודד המסתגר בבית הרמטי ומוגן לילדים. הַחֶבְרָה היחידה שיש לו היא חבר וירטואלי שאיתו הוא משחק ברשת. מציאות חייו וחוויות הילדות שלו, אז כמעט פגש כמה פעמים את המוות מקרוב, גרמו לכך שהנכות די מנהלת את חייו העצובים, הבודדים. הוא אומנם מחזיק בעבודה כסגן מנהל בבנק, אבל גם שם הוא נוקט משנה זהירות, לא יוצא מהמשרד ולא מתרועע עם הקולגות שלו. המפנה בחייו מתרחש כאשר אחת מפקידות הבנק, שרי (אמבר מידטנדר), מתחילה איתו ונקשר ביניהם קשר רומנטי קסום כמו שאפשר לראות רק בסרטים. לא הרבה לאחר מכן הבנק נשדד ושרי נלקחת כבת ערובה בידי קבוצת השודדים הרצחנית. אבל ניית’ן היקר מאוהב מעל הראש, ולכן נגד שיקול דעתו והעובדה שעד לא מזמן הוא ברח מהצל של עצמו (ומכיוון שלמרבה הנוחות המשטרה בצמצומים), הוא מחליט להיות גיבור ויוצא למרדף כדי להציל את אהובתו.

מפה כל מה שאפשר לצפות קורה. התחלואה שלו הופכת לנשק וסיבה למסיבה. היא מולידה כמה סצנות אקשן גוריות מצוינות והרבה הרבה פאן. חשוב מכך, הן סצנות הקרב והן הדיאלוגים מבדרים מאוד. זו הופכת להיות קומדיה טיפשית אך אפקטיבית במיוחד, הסרט הכי מצחיק שיצא השנה נכון לרגע זה. ברובו “חסין כאב” לא לוקח את עצמו ברצינות מדי. במקום זאת הוא מוותר על יומרות אומנותית ומעניק פשוט חוויית צפייה של סרט פופקורן דליקטס בגובה העיניים. בסצנה אחת, למשל, ניית’ן מגיע לביתו של אחד השודדים, שממלכד אותה באופן מגוון מאוד. הביקור הזה הופך לסצנה היסטרית בסגנון “שכחו אותי בבית”, מעין קומדיית סלפסטיק עם טוויסט.

יחד עם זאת, “חסין כאב” מלא בבעיות. ראשית, בעוד גיבורו חסין לכאב, הסרט לא חסין לקלישאות; ההפך הוא הנכון. כל דבר בו תבניתי – סיפור האהבה, התפניות העלילתיות, ההצלות של הרגע האחרון, הנבל הקריקטורי, סימון (ריימונד ניקולסון) ועקומת התפתחות הגיבור. שנית, הוא סובל מאותו וירוס שממשיך לזהם את התעשייה הקולנועית כבר זמן רב מדי – נגיף הסופים הבלתי נגמרים. רגעי השיא שנערמים זה על גבי זה רק ממחזרים את אותה סצנה שוב. ושוב. ושוב. די. לא חסרים גם חורים בעלילה, וברגעי ההפוגה מהאקשן “חסין כאב” מתכווץ ולוקח זמן עד שהוא צובר מחדש את המומנטום שבנה קודם לכן. אף על פי כן ההומור הרב והיעיל, הכוריאוגרפיה, החינניות שדרכה הוא תווה את מסלולו ובעיקר הכריזמה הלוהטת של ג’ק קווייד, שממצב את עצמו פה ככוכב אקשן לכל דבר ועניין, מצילים אותו מקטלוג כסרט B ובזבוז זמן. זה בהחלט לא סרט מבריק, עמוק או חדשני, אבל זו רכבת הרים אפקטיבית, מלאה בדם, אקשן וצחוק.