אפשר כבר לנחש שסדרה שקיבלה את השם המפוצץ “פרדייז” בדיסני פלוס היא לא כזו שגורמת לצופיה להסתכל על העולם דרך משקפיים ורודים במיוחד. יש בה שקרים, רציחות, אסונות טבע שיעוררו בכם חרדות על כל הבקבוקים שלא זרקתם למחזור והתנהגות אנושית מוסרית מפוקפקת שלא תבייש אף פרק ב״משחק הדיונון״. סארטר אמר “גיהינום הוא הזולת”. וואלה, הפילוסוף הצרפתי לא טעה. בסדרה הזו אין אש ותמרות עשן, אלא עינויים מסוג אחר – גזלייטינג ומניפולציה רגשית על הצופה.

זאבייר קולינס (סטרלינג קיי בראון) הוא הסוכן האחראי לביטחונו של נשיא ארצות הברית (ג’יימס מרסדן). הבעיה מתחילה כשהוא מוצא אותו חסר חיים בחדרו. מישהו רצח את הנשיא, וקולינס חייב לגלות מי עשה את זה ולמה. העולם שבו הסדרה מתקיימת אינו כפי שהוא נראה: כל אחד שומר על סודותיו, המניעים של האנשים המקיפים את הסוכן לא ברורים, ואם חשבנו שאנחנו צופים באיזו סדרת מתח סטנדרטית – הפרק הראשון חושף טוויסט שמשנה את המשחק.

במבט ראשון “פרדייז” מנסה להיות סדרת מתח דיסטופית בעלת אמירה חברתית. זה לא חדש. העולם שבנתה הסדרה שואב השראה מסדרות כמו ״סיילו״, ״אבודים״ ו״סיפורה של שפחה״, והיא עוסקת במשברים עולמיים, כמו שינויי אקלים, פערים חברתיים, שלטון כוחני ושחיתות ממשלתית. על פני השטח אין עם זה בעיה, אך ככל שהעלילה מתקדמת הסדרה זונחת את המאבקים המערכתיים הנוקבים לטובת דרמות אישיות.

יוצר הסדרה דן פוגלמן, שחתום גם על ״החיים עצמם״, הוא שם שמזוהה עם פרויקטים טלוויזיוניים דרמטיים עם נגיעות קומיות, וזה בהחלט ניכר כאן. הסדרה מנסה לשחק על המתח בין פוליטיקה, קונספירציות ומוסר אנושי, אבל איכשהו תמיד חוזרת לבסיס שלה – מלודרמה סוחטת דמעות. אם יש הזדמנות לייצר מתח, אקשן ואמירה נוקבת, היא תוחלף במהרה בעוד נאום קורע לב על אהבה, אובדן או טראומה אישית, והשחקן הראשי שמחזיק את הסדרה, כוכב ״החיים עצמם״, בהחלט יודע לספק את סחורת הדמעות.

מצד אחד יש רגעים שבהם “פרדייז” תכה בכם בבטן בסצנות אינטנסיביות ועוצמתיות, ומצד שני יש תחושה של עומס ועודף טוויסטים דרמטיים שמגיעים בזה אחר זה עד שהם מאבדים את האפקט שלהם.

ובכל זאת צריך לציין משהו לחיוב: נקודת האור בסדרה הזו היא ג’וליאן ניקולסון (״הסודות של איסטאון״) המצוינת, המגלמת את דמותה של סינטרה המסתורית. אף שהדמות במהותה מזכירה דחליל שנועד לגרש עורבים בשדה הפתוח, הנוכחות של ניקולסון עצמה מורגשת ומוסיפה רובד נוסף לדמות די שטוחה וחסרת חיים.

גם שאר הדמויות לא מצליחות לחרוג מעבר לטייפקאסטים המוכרים. חלקן נועדו בעיקר לשרת את העלילה, בלי עומק אמיתי או הצדקה אמנותית לקיומן, ואין כל כך במה להיאחז. קולינס ממורמר ומרוחק בגלל הטרגדיה עם אשתו, חברו הטוב בעבודה משחק אותה קשוח אבל הוא דובון אכפת לי, והנשיא הוא בסך הכול ילד קטן שרוצה שאבא שלו יראה אותו. כל אחד מהם מחפש פלסטר לנשמה, בין אם הוא מודע לזה או לא – עד שזה מתחיל להיראות מאולץ.

כשמשווים את “פרדייז” לסדרות אחרות, קשה שלא להרגיש שהפוטנציאל היה שם – אבל משהו בדרך השתבש. אם רק הייתה מתמקדת במה שעובד בה, מקצצת את הדרמות המיותרות ומשקיעה בבניית עולם עמוק יותר, היא הייתה יכולה להיות יצירה משמעותית בז’אנר, אך במקום זה היא מנסה להיות בו־זמנית מותחן פוליטי, סדרת מדע בדיוני, ביקורת חברתית וגם דרמה אישית. בפועל היא לא מצליחה לדייק באף אחד מאלה.

“פרדייז” היא לא סדרה רעה, אבל היא גם לא טובה. היא תקועה איפשהו באמצע – עם רגעים מוצלחים, אבל גם הרבה החמצות. נשמע קצת כאילו היא מיקמה את עצמה באיזה מדור גיהינום של בינוניות טלוויזיונית. צריך לשאול את סארטר לדעתו האומנותית. בתכל’ס, אם אתם מחפשים את ההתמכרות החדשה שלכם, ובכן – זו לא הסדרה בשבילכם. אבל אם אתם מעוניינים בתיאוריות קונספירציה במקביל להזלת דמעה או שתיים, אולי תמצאו כאן משהו שידבר אליכם.