צפיתי לראשונה ב”עיר החטאים” בגיל 18. הסרט של רוברט רודריגז עם הקאסט העצום שלו – ברוס ויליס, רוזריו דוסון, קלייב אוון, מיקי רורק, אלייז’ה ווד, קארלה גוג’ינו, בניסיו דל טורו, ג’סיקה אלבה ועוד – היה בדיוק מה שאהבתי. הוא היה צ’יזי אך מחוספס, מטורלל, אלים, קיצוני וייצוג הולם לטבע האנושי הדפוק שמאלץ כל אחד לדאוג רק לעצמו. יש בו וייב של בי מובי ושפה ותחושה כללית שהגדרתי אז כ”טרנטינואית”.

הסרט מבוסס על פרקים מסדרת הקומיקס המפורסמת והמיתולוגית של פרנק מילר בעלת אותו השם, ומצליב בין קווי עלילות שונים שהזיקה ביניהם היא העיר הבדיונית שברא אמן הקומיקס. סין סיטי היא עיר שכולה מושתת על פשע, סכנה, מין והמון קלישאות. הסרט בנוי בצורה אנתולוגית עם קשר עלילתי חשוב בין הסיפורים והדמויות. כולו צולם בצורה דיגיטלית – הישג לא רע לאותה שנה – באמצעות מסכים ירוקים. ניכר כי רודריגז ביקש לשמר את האסתטיקה והשפה הפואטית של מילר ובצדק, שכן היא ניאו־נוארית, אפלה, קודרת ומלאה פסימיות. הסרט, כמו הקומיקס, הוא אלים, בוטה וברוטלי, וכל אחד מפרקיו הוא וריאציה לנרטיב נקמה וגאולה וכל המתרחש בו עלילתית בהחלט מצדיק את שמו.

כשראיתי כש”עיר החטאים” של רודריגז עומד לחגוג את יום הולדתו ה־20 בחודש אפריל, קפצתי על ההזדמנות לכתוב עליו. מאז שנעשיתי מבקר קולנוע הרגשתי החמצה על כך שלא יכולתי לכתוב על סרטים ישנים שאהבתי. אז החלטתי לחבוש את כובע המבקר שלי והתחלתי לצפות בחיוך מאוזן לאוזן. שעתיים אחר כך לא ניכר זכר לחיוך. האם זה אותו סרט שממנו נהניתי לפני 20 שנה? לא ממש, כי משהו כאן החמיץ. דאגתי שמא אלה יהיו אולי האפקטים שלא יעמדו במבחן הזמן. אבל זה היה משהו אחר – המהות.

אחרי כמה דקות של ניסיון לשכנע את עצמי שזה פשוט סרט אחר מזמן אחר, ההבנה הכתה בי: אי אפשר לתת לו הנחה קלה בטענה שהיו אלה שנים אחרות. זה אולי תקף לסרט משנות השמונים עם כמה משפטים בטעם רע. “עיר החטאים” הוא סרט שכולו פנטזיה סדיסטית ומיזוגנית שכל ייצוג נשי בו מגוחך במקרה הטוב ומבזה במקרה הרע. וזה לא רגעי – זה חלק אינטגרלי מהמארג הנרטיבי. אין פה דמות נשית אחת שכתובה כמו אישה אמיתית. אין פה ולו סצנה אחת שלא מעגנת נשים באחת משתי קטגוריות בלבד – אובייקט מיני או קורבן חסר אונים. במונחים ארכיטיפיים, ייעודן הוא להיות הפאם פאטאל, כלומר פתיינית מניפולטיבית ומסתורית שמייצגת מיניות נשית ללא רסן, בוגדנות וקטלניות או אישה טהורה ותמימה, חסרת אונים, לעיתים עד חוסר תפקוד, צייתנית ונזקקת לחסדיו של גבר. כלומר ייצוג האידיאל הנשי בצורתו השמרנית.

נכון, כל הדמויות בסרט הן ארכיטיפים – הבלש הציני, השוטר המושחת, הנבל המטורף – אבל על אף שהגברים מקבלים סיפור, התפתחות ונקודות מבט (נרטיבית ואסתטית גם יחד, שכן רודריגז נוקט טכניקת POV כדי להראות את מה שדמויותיו רואות), הנשים מקבלות בגדים מינימליים במקרה הטוב וגופות קטועות במקרה הרע. מקצתן עוצמתיות לכאורה, אבל תמיד במסגרת חלום גברי מעוות. ננסי (ג’סיקה אלבה), למשל, שורדת טראומה קשה כילדה וחולמת להיות עורכת דין, אבל איך היא מממנת את הלימודים? בעבודה כחשפנית, כמובן. כשהיא מופיעה לראשונה בבגרותה, המצלמה מתעכבת על גופה החשוף הרבה לפני שהפנים שלה נכנסות לפריים. זהו חפצון פר אקסלנס, מסמך אודיו־ויזואלי שמדגים טוב מדי את המושג “המבט הגברי” שעליו דיברה לורה מאלווי במאמרה החשוב “עונג חזותי וקולנוע נרטיבי”.

וזה לא נגמר כאן. הסרט עורך פטשיזיציה עקבית וחסרת מעצורים לגוף הנקבי. עיר החטאים היא עיר התענוגות לפנטזיות זכריות: לבוש BDSM? צ’ק. בחורה כורעת על הרגליים שלה, בוכה ומסתכלת מעלה בקומפוזיציה כמו פורנוגרפית? צ’ק – פעמיים. חדירות – סמליות וממשיות – צ’ק. התמקדות באיברים מיניים ועירום נשי בלבד? צ’ק, צ’ק, צ’ק.

אי אפשר להתעלם מאובייקטיפיקציה שהסרט עושה ברמה מוגזמת כל כך, עד שאפשר כמעט לחשוב שהוא ביקורתי כלפי עצמו. אבל הוא לא. “עיר החטאים” חוגג את האלימות שלו, מתענג על הפטישיזם שלו ומניח שאם זה נראה כמו קומיקס – זה בסדר. העובדה שהנשים בסרט הן ברובן זונות וחשפניות היא לא סתם בחירה נרטיבית, אלא חלק ממערכת סגורה שבה הן תמיד משמשות רקע לסיפורי הגברים. אפילו לוסיל, עורכת הדין הקשוחה והחכמה, זוכה לעונש “ראוי” על מיניותה – ידה נקטעת ונאכלת מולה. למה? למה לא, בעצם?

גם דמויות שנדמה כי יש להן כוח – כמו מיהו, המתנקשת הקטלנית – מתגלות כעוד וריאציה של פנטזיה גברית מיושנת. היא חזקה, אבל אילמת. היא יכולה להילחם, כל עוד היא לא מדברת. היא מתנקשת קטלנית במיוחד שמצילה את קלייב אוון. אממה אין לה קול, פאקינג אין לה קול. תסתמי, אישה, ותרצחי מישהו בצורה מגניבה. את יכולה להיות מסוכנת, אך לא דעתנית – מממ… סקסי. פה יש עלבון כפול, כי היא מיוצגת על טהרת האוריינטליזם, כלומר אסייתית בלבוש פולקלורי מביש במיוחד. כך או כך רודריגז חוטא באיפה ואיפה בין הסטראוטיפים והארכיטיפים שבהם הוא עושה שימוש. את חלקם הוא מגחיך ואת חלקם הוא מקבל בגובה העיניים. הוא לא מותח ביקורת על הייצוג הנשים בקומיקס; הוא מאוהב בהן בדיוק כפי שהן.

אולי התבגרתי קצת. רק קצת. אולי ההשכלה שרכשתי עשתה את שלה. אולי עם השנים עברתי תהליך של התפכחות באשר לחברה שבה אני חי ובאשר למדיום שאני אוהב כל כך. חלק מזה כרוך בהבנה שהדברים שקיבלתי כבר לא בסדר. אני לא יודע, אבל “עיר החטאים” כבר לא נראה לי כמו יצירת מופת קיצונית ונועזת, אלא פנטזיה מעוותת שמנסה לשווק ניאו־נואר דרך סגנון מוגזם ואווירה “מגניבה” תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא שקוע באותן הבעיות של הסרטים שהוא מצטט ולוקה באותם פגמים קולנועיים בהקשר חברתי. הייצוגים בו הם לא פרודיה ולא מחווה – הם פשוט שמרנות טהורה במסווה של חתרנות.

אומנם יש אמצעים שעדיין עובדים – הצילום, הצבעים, העריכה, הדיאלוגים המשעשעים והאקשן – אבל כל מה שמעבר לכך מתפורר במבחן הזמן. “עיר החטאים” הוא עדיין חוויה, אבל כזו שכבר אי אפשר לצפות בה בתמימות. מזל טוב? לא בטוח.