*תודה רבה לבנדא מגנטיק על עותק הביקורת.*

“South of Midnight” הוא משחק בז’אנר אקשן־הרפתקאות המביא לחזית את סיפורה של הייזל פלאד (Hazel Flood), בחורה דרומית מהעיירה פרוספרו שחיה עם אימה לאחר מות אביה, עד שיום אחד הוריקן פוגע בביתה ומפריד אותה מאימה. הייזל, חמושה בכוחות על חדשים, נזרקת לעולם קסום שבו חיים יצורים מסיפורי עמים אמיתיים ויוצאת להציל את אימה. על אולפן המשחקים הקנדי (Compulsion Games) שפיתח את “South of Midnight” כנראה לא שמעתם. זהו רק המשחק השלישי שלהם, וכישרון המפתחים מורגש בכל פינה, אך הוא יכול היה להיות טוב הרבה יותר אילו הייתה להם מעט יותר עצמאות ויצירתיות.

“South of Midnight” הוא חיה חדשה ושונה בנוף. קאסט הדמויות שלו רחב ומעניין, והגרפיקה התלת־ממדית בשילוב אנימציה המזכירה סטופ מושן מחמיאה לו מאוד. לקטעים תישמע ברקע מוזיקה שמוסיפה לאווירה ומתקשרת היטב לעולם המשחק הויזואלי המעניין. גולת הכותרת היא מערכות היחסים הבין-אישיות. הן רקומות בצורה מסקרנת ונוגעת ללב, רצינית ובוגרת במשחק שלא חושש להציג את הצד האפל של בני האדם. רק בגלל האספקטים האלה במשחק שווה לתת לו צ’אנס, אך למרבה הצער הם מעטים ומחוברים יחדיו במשחקיות גנרית, המתביישת לחקור את הייחודיות של עצמו.

נתחיל בדמות הראשית, הייזל. סצנת הפתיחה מציגה מערכת יחסים מורכבת עם אימה, אך בשלב מוקדם מאוד מתרחש השטפון, ולכן, פיתוח מערכת היחסים ביניהם נקטע. הייזל נזרקת לעולם קסום ומקבלת כוחות מיוחדים ואת תפקיד ה־Weaver, מעין מתקשרת עם רוחות. אולם היא לא באמת עוצרת לשאול את השאלה “למה אני?” או “מאיפה הכוחות האלה?”. גם אין עקומת למידה – הייזל כמעט מייד יודעת להשתמש בכל היכולות שלה לאחר שהיא רואה איך רוח אקראית משתמשת בהם פעם אחת בלבד.

למשחק יש וייב של “אליסה בארץ הפלאות”, וכאשר הייזל הגיעה ליער והתחילה לדבר איתה חיה אי שאפשר היה לראות בהתחלה, הייתי בטוח שעוד רגע יקפוץ לי חתול גדול על המסך. בסוף זה היה שפמנון (אבל כאילו… Catfish. הבנתם).

דה ז’ה וו? או פשוט העתק הדבק

מבחר היכולות של הייזל גם הוא לא ייחודי לעולם זה או לתפקידה החדש בעולם. למעשה, הוא מהווה מעין העתק־הדבק גנרי משלל משחקים אחרים. ותכליתו היחידה היא להתגבר על מכשולי פלטפורמינג, בהם דחיפת חפצים ומשיכתם, ריצה על קירות, וו תלייה ולמעשה כל יכולת אחרת שאפשר לחשוב עליה. לעיתים נדמה ממש כאילו כל היכולות הועתקו מ-” Star Wars: Jedi Survivor”.

כיאה למשחקים עם “אקשן” בז’אנר, גם קרבות נמצא כאן, אך גם הם גנריים, לא מקדמים את העלילה, מציגים מבחר אויבים מצומצם מאוד ולמעשה משמשים רק מנגנון להאטת התקדמות השחקן. אי אפשר להפיק מהם שום רווח, מכיוון שלא קיימת מערכת התקדמות אמיתית במשחק, אלא רק פיתוח יכולות ברמה בסיסית (ישנם רק תשעה שיפורים כלליים במשחק ועוד שלושה לכל יכולת קרב). מכיוון שהקרבות לא מעניינים או מתגמלים, השיפורים שניתן לפתוח לא מעניינים, וכך גם החפצים (Floofs, באמת?) שיש למצוא כדי לפתוח אותם. זוהי למעשה הסיבה היחידה לחקר הסביבה ועולם המשחק הדל מאוד. לכן, למעשה, שלושה אספקטים גדולים בכל משחק – Combat, Progression, Exploration – נעשים לא רלוונטיים. ההמלצה שלי? לבחור ברמת הקושי הנמוכה ביותר ופשוט לרוץ על עלילת המשחק.

במשחק אין כלל חפצים לאיסוף פרט למכתבים המפוזרים פה ושם, המגלים מעט על המתרחש אך צורת סיפור זו, כמו בכל משחק אחר, שולפת את השחקן החוצה בצורה לא מחמיאה. אין קוסטומיזציה כלשהי, ולכן נעשה שימוש באותן יכולות, חפצים ותחפושת מתחילתו של המשחק ועד סופו, פרט לפעמיים בערך שבהן הייזל מתהדרת בחליפה חדשה.

לסיכום, “South of Midnight” מתהדר בגרפיקה יפה ובאנימציה מושכת, ולעומת הרבה מהמשחקים שיצאו לאחרונה – הוא יציב ואין בו כלל באגים (לפחות לא כאלה שנתקלתי בהם). העולם שהוא בונה מעניין ומושך, אך לא נחקר מספיק, ואת המשחקיות הגנרית שלו ניתן למצוא בכל משחק שני. שילוב המוזיקה מוסיף רבות לאווירה, ולעיתים די בכך כדי למשוך שחקנים להתחיל ולסיים את החוויה. והדובדבן שבקצפת – המשחק מוצע בחינם בגיים פאס. לא תנסו?