ל”זריחה על האסיף” (הוצאת כנרת) יש משימה קשה לעמוד בה. מי שקרא את טרילוגיית “משחקי הרעב” (או צפה בסרטים) מכיר את הדמות הראשית, קאטניס, את העבר הטרגי שלה ואת ההתמודדות עם העבר הזה. אז מה עוד נשאר לספר? בניגוד לטרילוגיה, שהכירה לקוראים עולם חדש לגמרי, ובניגוד לפריקוול, שחשף עבר מפתיע של דמות שהקוראים הכירו רק לקראת סוף חייה, נראה שאין לספר החדש בסדרת “משחקי הרעב” הרבה מה לחדש. אבל המבט הראשון מטעה. ואוו, כמה שהוא מטעה.

חובבי הפנטזיה לנוער של העשור הקודם התקשו מאוד להתעלם מהתופעה שנקראת “משחקי הרעב”. סדרת הספרים שעובדה לקולנוע משרתת את הז’אנר עם משולש אהבה, בני נוער שמפילים שלטון דיקטטורי אכזרי שפילג את החברה למעמדות ודמות ראשית נשית שונה ומיוחדת. אבל מדובר גם בסדרה בוגרת מאוד יחסית לז’אנר, כזו שמציגה התמודדות עם טראומה, ביקורת חברתית נוקבת ודמות ראשית נשית שנשארת נאמנה לעצמה גם כשמופעל עליה לחץ חברתי.

הטרילוגיה גם מציגה בפני הקוראים את היימיטץ’, המנצח של משחקי הרעב ה־50 והמנטור של הדמויות הראשיות קטניס ופיטה בטורניר משחקי הרעב. תפקידו: לעזור להם לשרוד – תפקיד שהוא מבצע בהצלחה יחסית, ברגעים הבודדים שבהם הוא לא שיכור לגמרי. השכרות התמידית היא דרך ההתמודדות שלו עם עברו – משחקי הרעב שבהם השתתף היו אכזריים במיוחד, והיימיטץ’ נענש על ידי הנשיא סנואו כשהשתמש בזירה לטובתו כדי לנצח. כאמור, את כל זה אנחנו כבר יודעים. אז מה עוד נשאר לספר? מסתבר שיש עוד הרבה.

“זריחה על האסיף” מציג את היימיטץ’ בתור נער עני ממחוז 12 עם משפחה אוהבת, חברה ויום הולדת בתאריך חסר מזל. הוא עובד קשה ורוצה לנצל כל רגע חופשי. לרוע מזלו, הוא נבחר להתמודד במשחקי הרעב בשנה שבה נבחר מספר כפול של ילדים. הסיפור מציג את היימיטץ’ בהתמודדות עם תוצאות האסיף, ההכנות למשחקים, וכמובן – את משחקי הרעב עצמם והשלכותיהם. שיטות השליטה של הקפיטול באזרחים מתוארות כאכזריות, וחלק מהקטעים קשים לקריאה.

העלילה סוחפת ומלאה באקשן ובהפתעות, אף על פי שהקוראים חושבים שהם יודעים למה לצפות. יש בספר הרבה מהאהוב והמוכר, אבל בצורה חדשה ומפתיעה, מה שבא לידי ביטוי בדמויות, במקומות ובשיאים העלילתיים. פוגשים בספר דמויות משנה שהופיעו בספרים אחרים, אבל הספר נותן להן יותר מקום בעלילה, כך שהקוראים יכולים ללמוד על המניעים והאופי שלהן בנקודה אחרת ממה שהכרנו עד עכשיו.

יש אירועים מוכרים, כמו הראיונות של המתמודדים והאימונים, אבל הם מתרחשים בתקופת הביניים בין משחקי הרעב ה־10, מהפריקוול, ובין משחקי הרעב ה־74 וה־75, מהטרילוגיה המקורית, מה שניכר בטכנולוגיה הזמינה בקפיטול ועל היחס למתמודדים במשחקים. הדמויות מורכבות, ויש להן הרבה רבדים וניגודים. פעמים רבות הן רואות את עצמן בצורה אחת, הסובבים אותם רואים אותן בצורה אחרת, וההתנהגות שלהם מעידה על תכונות אחרות לגמרי. מלכת הכיתה בעלת הלשון החדה יכולה להיות גם אדיבה וחברה טובה, והצעיר האנוכי שרק רוצה חצי יום חופש כדי לבלות עם חברה שלו יכול להתגלות כמרדן לא קטן.

הכתיבה של סוזן קולינס מאחדת הכל בצורה נפלאה, שמצליחה להפוך את החיסרון הכי גדול של הספר ליתרון הכי גדול שלו. מי שקרא את הספרים האחרים בסדרה מגיע עם ציפיות לגבי העלילה, מה שמאפשר לקולינס להשתמש בהנחות של הקוראים לגבי רצף האירועים כנגדם כדי להעביר את המסר ולהוסיף עוד רובד של עומק לספר. כדרכה של קולינס, בין הדפים מסתתרת ביקורת חברתית אקטואלית שהופכת סוף צפוי כביכול להפתעה מוצלחת ומרגשת.

קהל היעד הוא בעיקר מי שקראו את הספרים הקודמים בסדרה. זה לא שאי אפשר לקרוא אותו כספר בפני עצמו; אפשר להבין את הדמויות ואת בניית העולם גם אם זה הספר הראשון שקוראים בסדרה. אבל בכנות, חבל לעשות את זה. לטעמי, כמי שקראה את הספרים בתור טינאייג’רית כשהיו בשיא ההייפ, הקריאה של הספרים הקודמים תורמת להנאה מהספר גם מבחינת עוצמת הרגשות, ויש בו אפילו ממד של נוסטלגיה שהחזיר אותי לחטיבת הביניים לכמה שעות.