בתוך ז’אנר הפנטזיה הרומנטית לעיתים נתקלים בספרים שבבסיסם הם בכלל לא ספרי פנטזיה, אלא בעצם ספרים רומנטיים, אפילו מסוגת הרום קום, ומתרחשים בעיירה קטנה או מכילים טרופ ברור מאוד מהספרות הרומנטית הרגילה, אבל במעטפת של פנטזיה. ספרים כאלה לפעמים מכונים cozy fantasy, או בתרגום חופשי – “פנטזיה נינוחה”. “קללת האקס” של ארין סטרלינג (בהוצאת אהבות והספרנית) הוא ספר שמבהיר במדויק את מהות הז’אנר. מדובר ברום קום קלאסי שמכיל בתוכו את כל הטרופים האהובים והמוכרים: עיירה קטנה, אויבים לאוהבים, הזדמנות שנייה, וכן – גם מכשפות והאלווין.

לפני תשע שנים ריס וויווי יצאו במשך שלושה חודשים שלמים. הם היו בקולג’, זו הייתה אהבת נעורים מתוקה, עד שהוא שבר לה את הלב. מה עושה בחורה שבורת לב שהיא לגמרי במקרה גם מכשפה? מתמרדת נגד אחד החוקים של דודה שלה (מכשפה עוצמתית ביותר) שמבהיר כי “אם שותים לא מכשפים”. ויווי מוצאת את עצמה, אחרי שמאסה בישיבה באמבטיה עם נרות, עם ההחלטה לקלל את הבחור. טוב, בכנות, גם לבת דודתה גווין היה חלק בקללה הזאת. רוב הקללות באמת לא מזיקות (נכון, לקלל אותו שלא יצליח לעולם למצא את הדגדגן זה קצת אכזרי, אבל לא מזיק מאוד), אבל בדרך לא ברורה הקללה מצליחה.

תשע שנים לאחר מכן ריס, מכשף עוצמתי ובעל חברת נסיעות (ושעד לרגע זה לא חזר לעיירה שבה הכיר את ויווי) נאלץ לחזור לעיירה לביקור קצר של כמה ימים. זה השלב שבו דברים מוזרים מתחילים לקרות, והוא מתקרב למוות רק קצת יותר מדי פעמים. אבל הקללה לא משפיעה רק עליו – היא פוגעת בכל העיירה, ועוד ממש לפני האלווין, שהוא כמובן יום חשוב מאוד למכשפות, וגם לתיירות של אותה עיירה. מובן שהוא פוגש את ויווי (שכעת היא מרצה בקולג’), ויחד הם יוצאים למסע כדי להסיר את הקללה שהיא הטילה בטעות־בכוונה תשע שנים קודם לכן.

רום קום עם קללה

“קללת האקס” הוא באמת פשוט קומדיה רומנטית קלילה וכיפית. ריס הוא, כיאה לז’אנר, הגבר המושלם – חתיך, בא ממשפחה טובה (בסדר, אבא שלו מכשף קצת קריפי, אבל הבנתם את הרעיון), ולמרות הקללה השיער שלו עושה את… הדבר הזה. הוא גם מצליח לנהל ביד רמה חברת טיולים שבה הכול מסתדר על הצד הטוב ביותר – מזג האוויר תמיד מושלם, האטרקציות מדויקות ואף טיסה אף פעם לא מתבטלת. גם לוויווי, הדמות הנשית, לא חסר דבר: היא יפה, חכמה, מרצה בקולג’, משעשעת ואפילו מכשפה די חזקה, כשהיא מחליטה להשתמש בקסמים שלה בשביל משהו מעבר לחימום התה שלה. נכון שהיא מרצה דווקא לתלמידים הלא קסומים של הקולג’, ואפילו די מפחדת ונרתעת מהאזור הקסום, אבל זה בכלל לא מכיוון שהיא מפחדת מקסם (טוב, אולי קצת) אלא יותר בגלל המכשפים שמרצים בקולג’, וגם בגלל הצעיפים שהם אוהבים לעטות כל הזמן.

אבל הכוכבות האמיתיות של הספר הן דמויות המשנה (שחלקן מקבלות ספרים משל עצמן בהמשך). דודה של ויווי, איילין, ובת דודתה גווין הן דמויות מצחיקות עם מאפיינים חזקים של מכשפות. הן בעליה של חנות קסומה שמוכרת בעיקר תערובות תה ומלחי אמבט אבל גם כל מיני דברים מכושפים. אז מה אם חלקם מיועדים בעצם רק לתיירים ולא באמת עושים שום דבר? נוסף על כך, הן גם מציירות בעצמן את קלפי הטארוט, והן מכשפות עוצמתיות במיוחד. הן האתנחתה הקומית של הספר: גווין היא סרקסטית ומצחיקה, ואיילין היא אימהית ומחבקת (אפילו כשעוברים על אחד החוקים החשובים ביותר שלה. בחייאת, היא הדפיסה את הסלוגן “אם שותים לא מכשפים” על חולצות. כמה יותר ברור מזה צריך להיות?) בעצם כל המכשפות בעיירת גרייבס גלן הן מכשפות מודרניות. נכון שהן משתמשות בכשפים שלהן כדי לדאוג שאף אחד לא יתקרב לחלק האחורי של החנות, או כדי לדאוג שתערובות התה שלהן יהיו ממש טעימות, וכן, הן ממש אוהבות את האלווין, אבל הן באמת לא המכשפות של פעם – יש להן בארון אפילו ג’ינס או שניים.

העלילה הרומנטית של הספר מתבססת על ההיכרות של הזוג מלפני תשע שנים ובעיקר על מתח מיני, אבל זה בכל זאת עובד. נראה שהחלק בקללה שלפיו ריס “לא יכול למצוא את הדגדגן” לא התגשם, מכיוון שריס, בקטעי הסמאט המעטים אך המפורטים, בהחלט מצליח למצא את מבוקשו –  לשמחתה של ויווי. נכון שהחלק הרומנטי בספר הוא לא יצירת מופת, אבל מדובר בסיפור אהבה חמוד שכראוי לז’אנר מסתיים בסוף טוב, וזו המהות של הקונספט.

באופן כללי מדובר בספר קליל ומצחיק, שעלילת הפנטזיה תופסת בו מקום שולי במיוחד. ובעצם אף חלק הספר לא לוקח את עצמו ברצינות בשום צורה. אין כאן דמויות או משפטים משני חיים, וגם לא עלילה גאונית במיוחד, אבל לא תמיד זאת המטרה או מה שהקוראת מחפשת. אם את כאן בשביל הסחת דעת ותחושה טובה – זה הספר בשבילך.

3.5/5.