עם יד על הלב, כמה הייתם משלמים כדי לירות בבן אדם? טוב, טוב, תירגעו. אתם לא באמת צריכים לענות על השאלה הזו. אבל בתחילת שנות האלפיים הסיפור החולני והספק אמיתי על אתר האינטרנט התאילנדי שאפשר לבצע בו הזמנה לרצח נתן השראה ליוצר אימה בתחילת דרכו, איליי רות’, שביים את “קדחת הבקתה” המוצלח והיה אחראי ליצירתו של “הוסטל”, אחד הסרטים החולניים ביותר של תחילת שנות האלפיים. הסרט הפך לקאלט מיידי ועיגן בתודעה הציבורית את צמד המילים “פורנו עינויים”. למעשה, את המונח הפרובוקטיבי הזה הגה מבקר הקולנוע דייוויד אדלשטיין בשנת 2006, אחרי התפרצות מבורכת של גל סרטי האימה שהגיעו לאחר אירועי 11 בספטמבר. סרטים בתת־הז’אנר הזה התאפיינו בתחושת אימה קיומית־ריאליסטית (בלי שדים, רוחות ושאר ירקות), דמויות פסיביות ואימפוטנטיות ובעיקר בסבל פיזי מתמשך ובלתי נמנע שנגרם על ידי עינויים ברמה פסיכית.

רגע לפני שאצלול לעומקה של יצירת המופת המדממת של רות’, חשוב לזכור שהיא ממש לא הסנונית הראשונה של תת־הז’אנר הזה. התפקיד הבלתי רשמי של “הוסטל” היה לקבע את המושג “פורנו עינויים” בשפה ההוליוודית. עלייתו לאקרנים בתקופה אלימה כל כך הביאה לקדמת הבמה סרטים שבימים אחרים היו מככבים במדפים האחוריים של ספריות הווידאו, כאלה שרק חובבי אימה מושבעים יודעים על עצם קיומם. “שואת הקניבלים” (1980), הבית האחרון משמאל” (1972) של וס קרייבן האגדי, “אני יורקת על הקבר שלך” (1978) ו”אודישן” (1999) היפני, שהיה השראה ישירה ליצירה של רות’ – כולם נחשבים לקרם דה לה קרם של פורנו העינויים.

במרוצת השנים האלימות הגואה ברחבי הגלובוס גרמה, באופן טבעי, ליוצרי הקולנוע להיות נועזים יותר ולא לפחד לחשוף בפרהסיה את הפנטזיות האלימות ונטולות הפילטרים שלהם על גבי המסך הגדול. לא עוד סרטים נלוזים ודלי תקציב של יוצרים עלומי שם. הקולנוע כאומנות שינה את פניו והביא לעולם סרטים מלאים בסצנות קשות מאוד, פרי מצלמתו של דור חדש, צעיר, גס רוח ובועט. לא במקרה אחד מהם, קוונטין טרנטינו שמו, פרש את חסותו על רות’ הצעיר, שהגדיל לעשות וקידם את “הוסטל” תחת הטייטל הסופר מחייב “קוונטין טרנטינו מציג”. חובבי הקולנוע נמשכו לכותרת הזו כמו פרפרים לאור.

בהוסטל, שלושה תרמילאים – שני צעירים אמריקאים (ג’יי הרננדז ודרק ריצ’רדסון) ובחור איסלנדי (איית’ור גאג’ונסון) – יוצאים ליורוטריפ (כלומר טונות של סקס, סמים ואלכוהול). על הדרך הם משתכנעים לנסוע להוסטל מסתורי בסלובקיה, שם, כך מובטח להם, יש בנות חרמניות טילים לא פחות מהם. הם מגיעים לשם, אבל לא נדרש להם יותר מדי זמן להבין שההוסטל התמים הזה הוא בעצם תחנת מעבר של ארגון סדיסטי עשיר שבו אנשים משלמים כסף כדי לענות ולהרוג בני אדם סתם בשביל הכיף והפורקן.

תצוגת תכלית מדממת ומקריפה

בכל הנוגע לשפה ומבע קולנועי, “הוסטל” אפוף בזוועות שמצטלמות נהדר בשוטים ארוכים, משתהים ומקריפים. אף על פי שסרטים כמו “מפחיד 3” ובניו על האש העלו עם השנים את סף הגירוי לכמויות אדירות של דם ואיברים פנימיים, “הוסטל”, שעלול להיראות לידם כמו “פרפר נחמד” – עובד נפלא. זה קורה בזכות הטיימינג והעלילה שלו, שבנויה היטב. במהלך הסרט רות’ משחק איתנו כמו מניאק ולא מכניס אותנו ישר לתוך התופת. בדיוק כמו האנשים העשירים שמענים את הקורבנות שלהם בסרט, רות’ מוביל אותנו למסע מפותל ומתמשך של עינויים, סבל ומועקה תמידית. “הוסטל” לוקח את הזמן שלו ומתקדם לאט, והסבלנות הזו משתלמת לאללה. בחצי השני שלו הוא הופך לתצוגת תכלית מדממת ומותחת, כזו שטרם נראתה כמוה עד אז בקולנוע המסחרי. מקדחה לתוך הירך, קצירת אצבעות במסור חשמלי או חיתוך עמוק של גיד אכילס – אלה החומרים היפים שמהם עשויים סיוטים.

קל לצקצק, לזלזל ולהאשים את הסרט הנ”ל בכך שהוא בידור זול להמונים תאבי הדם, היזע והדמעות. אבל כשמביטים לרגע מעבר לכמויות השדיים והאיברים הכרותים, קולטים ש”הוסטל” הוא גם יצירה אומנותית וחשובה המלאה בבוז, בביקורת ובאמירה נוקבת. רות’ החוצפן לא חוסך את מה שהוא מרגיש כלפי התייר האמריקאי הממוצע, זה שלא יודע מה ההבדל בין גרמניה לאוסטריה או בין גבינת גאודה לצ’דר. הוא לועג לו, צוחק עליו ושולח אותו למות בייסורים ובצרחות. מצד שני, זה לא ממש עזר לסלובקים, שהתלוננו שהסרט מונע מהמדינה שלהם תיירות פוטנציאלית.

זה לא נגמר שם. רות’, ספק בכוונה ספק בטעות, מכוון את חיצי הביקורת החדים גם כלפינו, הצופים, אלה שרכשו כרטיס ממיטב כספם, קנו פופקורן מלוח באופן חסר פרופורציות וקולה פושרת. בשביל מה? כדי לשבת בכיסא מרופד קרוב לשעתיים ולצפות באנשים צורחים מכאב ומתים, כשהוא שואל “ואט דה פאק נסגר איתכם?”. הכמיהה לאלימות טהורה, נקייה, כמעט סטרילית, היא המראה השבורה והמלחיצה שרות’ מציב בפנינו.

עלייתו ונפילתו של פורנו העינויים

אבל “הוסטל” הוא לא עוד סרט אימה. מדובר בפרויקט מכונן בתרבות הפופ שהגיב בזמן אמת ובגאונות יצירתית למציאות פוליטית־חברתית שנולדה מכורח הנסיבות המצערות של 11 בספטמבר. הוא מגלם בתוכו את הפחדים, החרדות והאשמות האנושיות העמוקות ביותר. הסוד שלו טמון בהצלחה שלו לתרגם אותם לשפה קולנועית של כאב, צרחות, שליטה, סדיזם חסר מעצורים ותועפות של דם.

כיום, למרבה הצער, קשה עד בלתי אפשרי למצוא סרטי פורנו עינויים קיצוניים בתרבות המיינסטרים. אולי זה קשור לסף רגישות וסבילות נמוך מאוד למראות מזעזעים שאנשים מסוימים פיתחו עם השנים, או המחשבה שהמציאות המדממת מספיקה ועדיף לצפות בסלאשרים המיועדים לגילאי 16 ומטה. אבל אל ייפלו פניכם – כיום אפשר למצוא יצירות מדממות סטייל “הוסטל” ואחרים בקולנוע האימה האירופאי או האסייתי. ובכל מקרה, תת־הז’אנר המופלא הזה הוכיח לא פעם ולא פעמיים שהוא יכול לחזור מהמתים, ובגדול. כל מה שצריך זה רק עוד איליי רות’ שישחיז שוב את הסכינים ויבעיר מחדש את האש. שמישהו יקרא בבקשה לטרנטינו.