התמונות באדיבות "Tulip Entertainment"
כאילו חסרות סיבות להיכנס לחרדה, בייחוד בשנה האחרונה – ממצב העו”ש המקרטע, דרך רעשים מוזרים באוטו ועד התחושה שצ’אט ג’יפיטי וחבריו ישתלטו על העולם (אה, בעצם, רגע), מגיע פרק נוסף בסדרה “יעד סופי”. הסרט החדש , “יעד סופי: קשר דם”, מוכיח שוב שכל עוד מדובר בדרכים יצירתיות למות, אף אחד לא עושה את זה טוב יותר מהמוות עצמו.
“קשר דם” הוא הסרט השישי בסדרה המדממת והאהובה שמציע שילוב של אימה והומור שחור. הפעם העלילה מתמקדת בסטפני (קייטלין סנטה חואנה), סטודנטית צעירה שסובלת מסיוטים חוזרים על קריסת מגדל בשנות ה־60. לאט־לאט היא מגלה שהסיוטים האלה הם לא עוד חלום רע, אלא חזיונות אמיתיים שירשה מסבתה איריס (גבריאל רוז), שחזתה בעבר את האסון והצליחה להציל קבוצת אנשים ממוות. עשרות שנים לאחר מכן סטפני מתחילה לראות כיצד בני משפחתה מתים בזה אחר זה ומבינה שעליה למנוע מהמוות לסגור חשבון ישן.
הבמאים זאק ליפובסקי ואדם שטיין מבינים היטב את הדי־אן־איי של הסדרה: הם יודעים שהקהל מבין עניין והוא לא בא בשביל עומק רגשי או דיאלוגים מבריקים, ובסרט ההמשך הם מצליחים להפתיע. סצנות המוות הן שילוב טוב בין אכזריות קרה להומור שחור, עם מתח מהסוג שמונע מצמוצים ותחושת איום תמידית שמרחפת מעל כל חפץ תמים בסביבה.
הקאסט, שבנוי משמות לא מוכרים במיוחד, מביא איתו רעננות אבל כנראה לא כזו שתגרום לאקדמיה לשלוף את המעטפות. המשחק אומנם לא מבריק, אבל אפקטיבי – מחזיק את המתח, משרת את הסיפור ועושה בדיוק את מה שסרט מהסוג הזה צריך.
בין הדמויות החדשות, הדם והצעקות מגיע רגע נוסטלגי שקט, טעון ומרגש עם הופעתו של טוני טוד המנוח – אייקון של הז’אנר ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם סדרת “יעד סופי”. הפעם הוא חוזר בפעם האחרונה לתפקידו כקברן מסתורי בעל קול עמוק מספיק כדי לעורר ריגוש מיידי אצל כל חובב אימה שמכבד את עצמו. הדמות שלו, שהופיעה ברוב הסרטים בסדרה, תמיד הייתה שם כדי להזכיר לצופים שגם למוות יש חוקים. גם אם מדובר בכמה רגעים בודדים על המסך, עצם הנוכחות שלו היא מחווה, והופעת הפרידה שלו היא בדיוק כמו שצריך – שקטה, אפלה, ומשאירה חותם, בייחוד כשהוא מזכיר בשקט את מה שהסדרה הזו תמיד לחשה ברקע: המוות תמיד בא, אבל כל עוד אנחנו כאן, שווה להילחם על כל רגע.
משחקי המצלמה לא מרימים את האף ועובדים בשיתוף פעולה עם הסיפור, ולכן תחושת החרדה נשארת יציבה לאורך כל הדרך. למשל, בזכות שוטים ארוכים ש”נגררים”, תנועות איטיות שמלטפות את הסצנה עד שכבר ברור שמשהו עומד לקרות והתמקדות בחפצים תמימים ומלחיצים כאחד. כל אלה יושבים בדיוק על הגבול הדק בין “נו כבר, שיקרה משהו” ל”בבקשה, אל תעצרו”. גם העריכה משתלבת היטב בשפה הזאת, והיא שומרת על קצב יציב – לא קצבי מדי, לא מרוח מדי – ומאפשרת לכל מוות לקבל את הבמה שלו. אף אחד לא ממהר למות כאן, וטוב שכך.
גם לפסקול הסרט יש בהחלט סיבה להקשיב. אם בסרט החמישי, למשל, השיר “Dust in the Wind” של קנזס הפך לסוג של אזעקת מוות סמויה, בסרט השישי הולכים על כיוון אחר: לא שיר שחוזר שוב ושוב, אלא שילוב של מוזיקת רקע במיקס שירים שמושמעים בדיוק ברגעים הנכונים. חלק מהם מצחיקים וקלילים, כמו”Shout” של לולו. אחרים, כמו”Without You” , בביצוע של להקת אייר סופלי, נראים תמימים, אבל כשהמילים מתנגנות פתאום ברור שהן רומזות על מה שעומד להגיע. זה לא שיר נבואי שחוזר על עצמו, אבל בהחלט פסקול שיודע ללוות מוות לא צפוי וביזארי ברגישות מטרידה.
למרות זאת, נדמה שהסרט לא מעז לקחת את הסיכון האמיתי. הוא מהנה, מלחיץ, אבל לפעמים נצמד קצת יותר מדי לנוסחה המוכרת ונשאר בגבולות הבטוחים של הפורמט, מהקצב ועד מקרי המוות. כן, הם מבדרים, הם מלחיצים, אבל במונחים של הסדרה – הם נשארים בתחום הבטוח. נדמה שאם הבמאים היו לוקחים את זה קצת רחוק יותר הם היו גורמים לצופה להסיט את המבט מהמסך, או לתהות למה לעזאזל זה קרה עכשיו. אילו היו לסרט “יעד סופי: קשר דם” קצת יותר תעוזה וטירוף, הוא היה הופך לא רק להמשך ראוי נוסף – אלא לדבר הבא באמת.
התמונות באדיבות "Tulip Entertainment"
כאילו חסרות סיבות להיכנס לחרדה, בייחוד בשנה האחרונה – ממצב העו”ש המקרטע, דרך רעשים מוזרים באוטו ועד התחושה שצ’אט ג’יפיטי וחבריו ישתלטו על העולם (אה, בעצם, רגע), מגיע פרק נוסף בסדרה “יעד סופי”. הסרט החדש , “יעד סופי: קשר דם”, מוכיח שוב שכל עוד מדובר בדרכים יצירתיות למות, אף אחד לא עושה את זה טוב יותר מהמוות עצמו.
“קשר דם” הוא הסרט השישי בסדרה המדממת והאהובה שמציע שילוב של אימה והומור שחור. הפעם העלילה מתמקדת בסטפני (קייטלין סנטה חואנה), סטודנטית צעירה שסובלת מסיוטים חוזרים על קריסת מגדל בשנות ה־60. לאט־לאט היא מגלה שהסיוטים האלה הם לא עוד חלום רע, אלא חזיונות אמיתיים שירשה מסבתה איריס (גבריאל רוז), שחזתה בעבר את האסון והצליחה להציל קבוצת אנשים ממוות. עשרות שנים לאחר מכן סטפני מתחילה לראות כיצד בני משפחתה מתים בזה אחר זה ומבינה שעליה למנוע מהמוות לסגור חשבון ישן.
הבמאים זאק ליפובסקי ואדם שטיין מבינים היטב את הדי־אן־איי של הסדרה: הם יודעים שהקהל מבין עניין והוא לא בא בשביל עומק רגשי או דיאלוגים מבריקים, ובסרט ההמשך הם מצליחים להפתיע. סצנות המוות הן שילוב טוב בין אכזריות קרה להומור שחור, עם מתח מהסוג שמונע מצמוצים ותחושת איום תמידית שמרחפת מעל כל חפץ תמים בסביבה.
הקאסט, שבנוי משמות לא מוכרים במיוחד, מביא איתו רעננות אבל כנראה לא כזו שתגרום לאקדמיה לשלוף את המעטפות. המשחק אומנם לא מבריק, אבל אפקטיבי – מחזיק את המתח, משרת את הסיפור ועושה בדיוק את מה שסרט מהסוג הזה צריך.
בין הדמויות החדשות, הדם והצעקות מגיע רגע נוסטלגי שקט, טעון ומרגש עם הופעתו של טוני טוד המנוח – אייקון של הז’אנר ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם סדרת “יעד סופי”. הפעם הוא חוזר בפעם האחרונה לתפקידו כקברן מסתורי בעל קול עמוק מספיק כדי לעורר ריגוש מיידי אצל כל חובב אימה שמכבד את עצמו. הדמות שלו, שהופיעה ברוב הסרטים בסדרה, תמיד הייתה שם כדי להזכיר לצופים שגם למוות יש חוקים. גם אם מדובר בכמה רגעים בודדים על המסך, עצם הנוכחות שלו היא מחווה, והופעת הפרידה שלו היא בדיוק כמו שצריך – שקטה, אפלה, ומשאירה חותם, בייחוד כשהוא מזכיר בשקט את מה שהסדרה הזו תמיד לחשה ברקע: המוות תמיד בא, אבל כל עוד אנחנו כאן, שווה להילחם על כל רגע.
משחקי המצלמה לא מרימים את האף ועובדים בשיתוף פעולה עם הסיפור, ולכן תחושת החרדה נשארת יציבה לאורך כל הדרך. למשל, בזכות שוטים ארוכים ש”נגררים”, תנועות איטיות שמלטפות את הסצנה עד שכבר ברור שמשהו עומד לקרות והתמקדות בחפצים תמימים ומלחיצים כאחד. כל אלה יושבים בדיוק על הגבול הדק בין “נו כבר, שיקרה משהו” ל”בבקשה, אל תעצרו”. גם העריכה משתלבת היטב בשפה הזאת, והיא שומרת על קצב יציב – לא קצבי מדי, לא מרוח מדי – ומאפשרת לכל מוות לקבל את הבמה שלו. אף אחד לא ממהר למות כאן, וטוב שכך.
גם לפסקול הסרט יש בהחלט סיבה להקשיב. אם בסרט החמישי, למשל, השיר “Dust in the Wind” של קנזס הפך לסוג של אזעקת מוות סמויה, בסרט השישי הולכים על כיוון אחר: לא שיר שחוזר שוב ושוב, אלא שילוב של מוזיקת רקע במיקס שירים שמושמעים בדיוק ברגעים הנכונים. חלק מהם מצחיקים וקלילים, כמו”Shout” של לולו. אחרים, כמו”Without You” , בביצוע של להקת אייר סופלי, נראים תמימים, אבל כשהמילים מתנגנות פתאום ברור שהן רומזות על מה שעומד להגיע. זה לא שיר נבואי שחוזר על עצמו, אבל בהחלט פסקול שיודע ללוות מוות לא צפוי וביזארי ברגישות מטרידה.
למרות זאת, נדמה שהסרט לא מעז לקחת את הסיכון האמיתי. הוא מהנה, מלחיץ, אבל לפעמים נצמד קצת יותר מדי לנוסחה המוכרת ונשאר בגבולות הבטוחים של הפורמט, מהקצב ועד מקרי המוות. כן, הם מבדרים, הם מלחיצים, אבל במונחים של הסדרה – הם נשארים בתחום הבטוח. נדמה שאם הבמאים היו לוקחים את זה קצת רחוק יותר הם היו גורמים לצופה להסיט את המבט מהמסך, או לתהות למה לעזאזל זה קרה עכשיו. אילו היו לסרט “יעד סופי: קשר דם” קצת יותר תעוזה וטירוף, הוא היה הופך לא רק להמשך ראוי נוסף – אלא לדבר הבא באמת.
מהנה מאוד, אך מאופק מדי
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: רלי סבאג
