השנה היא 1995. באטמן יוצא לחופשי מהאפלוליות הגותית של טים ברטון וקופץ לתוך גות’האם צבעונית ומצועצעת בגווני נאון. הסרט “באטמן לנצח”, בבימויו של ג’ואל שומאכר, היה לא פחות ממהפך סגנוני. ואל קילמר מגלם את באטמן, ג’ים קארי מתפרע בתור הרידלר, טומי לי ג’ונס צורח את דרכו אל המסך בתור טו פייס וניקול קידמן מתהלכת בין פסיכולוגיה לפיתוי, בלי ממש להחליט.

כמו כל שובר קופות הוליוודי של אותה תקופה – במיוחד גיבורי על – גם הסרט הזה קיבל עיבוד קומיקס רשמי העונה לשם “Batman Forever: The Official Comics Adaptation” שיצא באותה השנה. מדובר בחוברת קומיקס באורך 48 עמודים שנכתבה על ידי אגדת הבאטמן דניס אוניל ואוירה על ידי ג’ים בלנד. הקומיקס לא מנסה להמציא את הגלגל; הוא פשוט מנסה לדחוס סרט בן כמעט שעתיים לתוך פחות מחמישים עמודים. אבל מה שמפתיע היא לא רק העובדה שהוא מצליח לשחזר את רוב מה שקורה – הוא גם מצליח מדי פעם להיות טוב יותר מהסרט עצמו.

הקומיקס נפתח בדיוק כמו הסרט – פיצוץ, טו פייס, בנק, בן ערובה, באטמן מגיח עם הפטמות המגוחכות שלו על החליפה, נכנס למלכודת הכוללת כספת שמתעופפת החוצה מהבניין – ומסתיים בחילוץ ברגע האחרון. יש כאן תמצות מטורף לסצנות המקוריות, אבל הדיאלוגים נשמרים, האקשן ברור והקטע עובד, אפילו בלי כל רעשי הפיצוצים. בהמשך אנחנו פוגשים את אדוארד ניגמה, מדען אובססיבי שעובד בחברת ויין טק, שמציע לברוס ויין מכשיר חדשני שמאפשר לצופים “להרגיש בתוך הטלוויזיה” – טכנולוגיה שהוא פיתח בשם ה־Box, אבל בעצם מדובר במעין קסדה שמעבירה שידורים ומרגלת אחרי גלי מוח. ברוס דוחה אותו, אדוארד מתחרפן – והנה נולד לנו רידלר. כל זה מתרחש בכמה עמודים בודדים, אבל בזכות קצב טוב ואיורים מוצלחים הסיפור נראה מהודק ולא סתם מזורז. אבל אל תטעו אפילו לשנייה – הקרינג’יות נשמרת.

פיצוצים, כספות ופטמות – הסצנות הגדולות בקומיקס

במקביל לקרינג’יות המצופה, טו פייס תוקף מופע קרקס, גורם למותם של הוריו של דיק גרייסון, הצעיר האקרובט שעוד יהפוך לרובין כבר בסוף הסרט והקומיקס. כמו בסרט, באטמן מציע לו מקלט באחוזה, דיק מתייסר, בוחן את זהותו ובסוף מתחיל לשקול להצטרף. בקיצור, לא מדלגים על עלילת הסרט, כולל סצנות שיחה בין ברוס לדיק, ההתלבטויות של דיק לגבי נקמה וגם הרגע שבו הוא מגלה את המערה. לא שכחנו את ה”רומנטיקה” עם ד”ר צ’ייס מרידיאן, רופאה פסיכולוגית שמתעניינת בבאטמן בצורה שלא בדיוק עומדת באמות מידה מקצועיות. בקומיקס היא נראית מעט פחות מינית ויותר קריקטורית. הדיאלוגים כמעט זהים לסרט, כולל הדילמות על זהותו של באטמן והשאלה מי הוא באמת – ברוס או המסכה.

גם בקליימס של הסרט, הקומיקס שומר על כל נקודות העלילה המרכזיות: הרידלר וטו פייס משתפים פעולה, יוצאים למסע שוד מטורף ואוספים כסף כדי לבנות את המערכה האחרונה על האי. ה־Box שוטף את מוחות התושבים, באטמן נותר בודד, ובשלב מסוים אפילו זהותו נחשפת. הקרב הסופי על האי מגיע עם כל התפאורה ההוליוודית: באטמן בחליפה חדשה, רובין צולל לקרב מול טו פייס, הרידלר משתגע סופית בתוך מכונת המוחות שלו – והעימותים נפתרים בדיוק כמו בסרט, כולל המטבע המפורסם שברוס זורק כדי לבלבל את טו פייס.

האם הקומיקס מוותר על משהו, אם כך? מעט מאוד. סצנות הפעולה קצת יותר צפופות, וכמה רגעים של מתח פסיכולוגי נדחסים לשורות בודדות, אבל בסך הכול העלילה המלאה שם, באופן כמעט מדויק.

כשקוראים את הקומיקס אחרי שצופים בסרט מרגישים כאילו מדובר בגרסת במאי שקטה יותר. בלי ג’ים קארי צווח ובלי טומי לי ג’ונס מחייך כאילו הוא מגלם את הג’וקר. בלי פסקול צורמני לצד תחרות על הנבל הקרינג’י ביותר. דווקא השקט של הקומיקס מאפשר לקחת רגע ולעכל את הדמויות. הרידלר, למשל, נשמע טיפה יותר מתוחכם על הדף. הוא עדיין פסיכופת צבעוני, אבל הטון פחות ג’ים קארי קלאסי, ולכן קצת יותר קל להתחבר אליו כדמות. גם באטמן של ואל קילמר מקבל יותר כובד, שכן הקומיקס מצייר אותו עם יותר ביטחון עצמי ופחות מבוכה, בלי הספק חיוך הקפוא שניסו לדחוף לו בסרט. נוסף על כך, האומנות בקומיקס מאפשרת להציג רגעים שברמת האפקטים של 1995 היו נראים מגוחכים, אבל בציור הם דווקא סבבה. המתקן של הרידלר, למשל, נראה מאיים ומוזר באמת, והתאורה, הצללים, המשחק עם צבעי ירוק־סגול – כולם עובדים יפה באיור, ולעיתים אף נראים טוב יותר מהמקור.

אך לצד כל הפירגונים לאדפטציית קומיקס על סרט נייטניז קרינג’י אי אפשר להכחיש שהאומן לעיתים יודע מה הוא עושה ולעיתים מספק רגעי “בטוח שבנאדם אייר את זה ולא בינה מלאכותית?” שכן אז אני בספק שפנטזו על בינה מלאכותית.

שקט על הסט – איך הקומיקס מרגיש אחרת

האדפטציה לסרט כקומיקס היא חריגה בנוף באטמני. בעולם שבו באטמן של הקומיקס הטהור רגיל להתמודד עם פושעים מתוחכמים, דילמות מוסריות עמוקות וצלילה לתוך נפשו הקודרת, זרקו את כל הדיכי הזה לפח תמורת קצת קאמפיות וקרינג’יות של שנות ה־90. זו לא יצירת מופת כמו “The Killing Joke” או “Year One”. אין עומק פסיכולוגי, פילוסופיה של צדק מול טירוף, קונפליקטים מוסריים וכל מה שכותבי הקומיקס הפלצנים של ימינו מנסים להציג. זה באטמן בגרסת MTV מצד אחד, ומצד שני מזל שלא קיצוני למדי בסגנון אדם וסט מרביץ לעוד ג’וקר עם שפם.

אף על פי שג’ף לואב, כותב באטמן הטוב ביותר בכל הזמנים (וכל מי שיגידו אחרת פשוט טועים), מבין הרבה יותר לעומק את רילדר וטו פייס, כפי שניכר ביצירותיו “Hush” וכן “The Long Halloween”, צריך לזכור את השנה, את התקופה ואת טריק השיווק הזול של שנות ה־90, “אנחנו אדג’ים, אז יאללה, בואו לקנות, כי למה לא”.

“Batman Forever: The Official Comics Adaptation” הוא לא קומיקס חובה. הוא אפילו לא קומיקס טוב במובן הקלאסי. הוא פשוט תיעוד של תקופה שבה DC ניסתה להפוך את באטמן לדמות פופית, נוצצת, נגישה לכל המשפחה – בצורה ספק אדג’ית ספק קרינג’ית. אבל היי, למה לא? אם אתם אוהבים את באטמן שלכם בסגנון ג’ף לואבי – זה לא הקומיקס בשבילכם. אבל אם בא לכם לחזור לניינטיז, לשילוב המוזר של קאמפיות והוליווד לפני תקופת הפולטקלי קורקט בכל מקום, או פשוט לצפות בבאטמן מתעמת עם רידלר וטו פייס לא אפלים – אז הקומיקס הזה שווה את הזמן שלכם.

הצטרפו אלינו להקרנה חגיגית של הסרט בסינמטק חולון, עם חידון קהוט למעריצי באטמן אמיתיים, שיח קולנועי על המורשת של האביר האפל, וכמובן – הקרנת הסרט על המסך הגדול. יום חמישי, 22.5, בשעה 19:30 – סינמטק חולון.

כרטיסים כאן!