
במשך יותר מעשור, רוח המוות רדפה את הדמויות בחמשת סרטי “יעד סופי”. הסדרה החלה את דרכה עם חלוף המילניום, כשהציעה נוסחה חדשנית לסרטי הסלאשר שבהם הרוצח הוא לא דמות מוחשית, אלא כוח על־טבעי. באמצעות שילוב של רוצח חסר פנים וגוף, צילומים יצירתיים וסצנות מוות מיוחדות נעשתה הסדרה לאחת המצליחות באימה המודרנית. עם זאת, עולה השאלה כיצד הסרטים מחזיקים במבחן הזמן, בהתחשב בעובדה שהסרט הראשון בסדרה יצא לפני קרוב ל־15 שנים.
הנוסחה די פשוטה. סצנת הפתיחה מציגה דמות ראשית שחוזה מוות המוני בתאונה אבסורדית אך מצליחה תמיד להציל חלק מהאנשים המעורבים. החיזיון הזה למעשה גורם למוות להתגרות בשורדים, כי הם מתים לאחר מכן אחד־אחד בצורה הכי גרנדיוזית שאפשר: אוטובוס שמתנגש, מיטת שיזוף, אפילו אקדח סיכות. פחות או יותר כל דבר שעולה לראש. יש רק דמות קבועה אחת שחוזרת בכל סרט – ויליאם בלודוורת’ (טוני טוד המנוח, שמופיע גם בסרט החדש, “קשר דם“), קבלן קבורה שיודע קצת יותר משאר הדמויות על הדרך שבה המוות עובד.
“יעד סופי 1”: האימה מתחילה
“יעד סופי” הראשון הוא ללא ספק קפסולת זמן שלא היו יכולים להוציא לבתי הקולנוע אפילו שנה לאחר תאריך שחרורו. בסצנת הפתיחה האייקונית, גיבור הסרט אלכס בראונג חווה חיזיון לתאונת מטוס ומזהיר את הנוסעים מפני התפוצצות בדרך מחשידה מאוד. שבעה נוסעים יורדים מהמטוס ובכך שורדים, אך המוות עדיין חפץ במותם. בזכות מבע קולנועי מיוחד מצליח יוצר הסרט, ג’יימס וונג, לשחק עם הציפיות של הצופים ולהפוך את אותן הסצנות של מות השורדים ליוצאות דופן בהשוואה לסרטי אימה רבים מאותה תקופה.
הסצנה הכי אייקונית היא המוות הראשון של טוד, אחד שורדים, במקלחת. טוד מחליק לאחר שרשת אירועים על-טבעיים כמו דליפת מים וחפצים שנופלים מעצמם – ומוצא את מותו בצורה אכזרית במיוחד. על מנת ליצור תחושה של מציאות מעוותת, יוצרי הסרט בנו שני סטים, אחד “רגיל” ואחד נוסף שנראה מעוות לעין. הסט המעוות מצולם עם זוויות לא טבעיות, פרספקטיבות מוזרות, ובכלל עם חפצים שנראים מעט שונים לעומת הסט ה”רגיל”. באמצעות השילוב של שניהם העשייה הקולנועית מיטשטשת בין המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה לעומת הרגעים שבהם המוות לוקח חלק אקטיבי. מאפיין נוסף של הסצנה הזו, וגם של שאר סצנות המוות בסרט, הוא הדרך שבה מתבצע משחק עם ציפיות. הסרט מרבה להציג מגוון תרחישים אפשריים למוות – בין אם זה גפרור שלרגע יוצא משליטה, כוס שנשברת, בריחה של נוזל דליק – כל אלו מייצרים מתח אפקטיבי בגלל חוסר הידיעה של לאן הסצנה תתקדם. התזמון של הכל מדויק, ויוצר מעין קרשנדו עד שאותה דמות מוצאת את מותה.
“יעד סופי 2”: טראומה של בולי עץ
הסרט השני, שעובד לא רע בתור סרט בפני עצמו, ממשיך בקו עלילתי דומה למקור, אך מנסה גם להציג התפתחות עלילתית באמצעות התמקדות בדרכים שבהן אפשר להתערב ברצונו של המוות ואף לנסות למנוע את ההשלכות הקטלניות של ההישרדות. הסרט חושף את ה”חוקים” של המוות בצורה מורחבת יותר ובכך גם מחזק את התשתית המיתולוגית של הסדרה כולה. הדמויות מנסות להתחמק ממותן בדרך אקטיבית מההתחלה, בניגוד לסרט הראשון בו הדמויות גילו את ה”חוקים” של המוות רק בסופו, ובכך הופכים את המתח בסצנות המוות להיות מרתק עוד יותר – האם הדמויות יצליחו או לא להימנע ממותן?
סצנת הפתיחה של תאונת דרכים המונית שמתרחשת בעקבות הידרדרות של עצים ממשאית היא לא פחות מאייקונית, ואפקטיבית הרבה יותר מבחינת אימה – הכביש הוא מקום שבו אנחנו מבלים הרבה יותר מאשר מטוס, ומשאיות הן מראה כמעט קבוע בדרכים. אף על פי שחלפו יותר שני עשורים מאז שהסרט יצא הוא עדיין מצמרר במיוחד. מעלה נוספת של הסרט היא הדמויות השורדות, שהן אפילו מעניינות יותר מהסרט המקורי. קימברלי (איי ג’יי קוק) היא גיבורה חביבה מאוד, וקל מאוד להבין איך היא מתנהלת בסיטואציה האכזרית שנקלעה אליה.
“יעד סופי 3”: האימה גוברת
מרי אליזבת’ וינסטד מובילה את “יעד סופי 3” ובפועל מחזיקה את הסרט. אומנם הבמאי של הסרט הראשון חזר לכס הבימוי, אך נדמה שהוא לא ניסה ליצור משהו מהפכני. עם זאת, הסרט מותח, הדמות הראשית מקסימה ומעוררת הערצה וחוויית הצפייה פשוט כיפית. סצנת הפתיחה ברכבת ההרים היא אומנם לא הכי מפחידה בסדרה, אך כל מה שקורה אחר כך פשוט נהדר, בפרט סצנת המוות במיטת שיזוף – אחת הסצנות המבריקות בכל הסדרה. הסרט הזה ספציפית מרשים עוד יותר בהתחשב בעבודה שבהפקתו נעשה שימוש ביותר אפקטים ממוחשבים, אך הוא בכלל זאת נראה לא רע בכלל גם כיום.
“יעד סופי 4”: השפל של הזיכיון
אולי השפל היחיד שאפשר למצוא בסדרה הוא “יעד סופי 4”, שהתיישן בצורה הגרועה ביותר. התסריטאים משום מה החליטו ליצור כמה וכמה דמויות גזעניות, אך בלי לעשות איתן שום דבר מהותי. אין כאן ביקורת חברתית על החברה האמריקאית, אלא פשוט דמויות ששונאות אנשים שחורים ואסיאתיים. יש לסרט שתי חולשות עיקריות: האפקטים המיושנים והדמויות המשעממות. סרט זה יצא בשיא ההתלהבות מתלת־ממד בקולנוע, וההפקה ניסתה לרכוב על הטרנד בצורה הכי עצלנית שיש. סרטים כמו “אווטאר” של ג’יימס קמרון נשארו מרהיבים גם כיום, אך “יעד סופי 4” נראה מזעזע, ולא בקטע טוב של סרטי אימה קיצוניים. סצנות רבות מסתמכות על אפקטים ממוחשבים שנראים פחות טוב מקונסולת משחק של אותה תקופה, ומשתמשות באמצעי הפחדה מצועצעים של אובייקטים שקופצים על העדשה. אפילו הדמויות לא מצילות את הסרט, משום שלא נעשה שום מאמץ להתעמק בהן – הן נמצאות רק כדי למות, וגם זה נראה לא טוב. מי שטרם צפו בשום סרט בסדרת “יעד סופי” ללא ספק יכולים לפסוח על הרביעי, והם לא יפספסו כלום.
“יעד סופי 5”: משיב עטרה ליושנה
“יעד סופי 5” הציג מעין חזרה לשגרה לסדרה. הסרט מלא באזכורים לקודמיו, בין אם זאת סצנת הסיום המפתיעה או מעורבותו המוגברת של דמותו של טוני טוד בעלילה. אווירת הסרט לא רצינית במיוחד, בדומה לשני הסרטים הקודמים בסדרה. חלק מסצנות המוות, כמו מוות באמצעות מכונת לייזר לעיניים, גובלות באימה־קומדיה. זה אומנם די שונה משני הסרטים הראשונים, אך בזכות זאת הצפייה קצת יותר מעניינת, בייחוד בהתחשב בעובדה שזה הסרט החמישי בסדרה. חשוב לציין דווקא את סצנת הפתיחה, שמציגה תאונה נוראה בגשר, בתור אחת הסצנות הטובות ביותר בסדרה – השלישית הכי טובה אחרי שני הסרטים הראשונים. לאור יציאת הסרט החדש, “קשר דם“, חשוב במיוחד לא לפספס סרט זה.
סרטי “יעד סופי” אומנם לא מתקרבים לאיכות של סדרות אימה אחרות, אך הם מציעים נוסחה שונה ומרעננת. שני הסרטים הראשונים מחזיקים מעמד מצוין גם כיום ומותחים מאוד על אף גילם היחסי. הסרט השלישי והסרט החמישי יותר כיפיים ופחות מפחידים, אך גם בהם אפשר למצוא כמה סצנות מטלטלות. בסופו של דבר, העובדה שיש רק סרט אחד באמת גרוע בסדרה הזו היא דווקא סימן חיובי בנוגע לאיכותה לעומת סדרות אימה אחרות. ובגלל הסרט החדש, זה הזמן המושלם לחזור אל הסרטים שהפכו את המוות עצמו לרוצח הסדרתי האולטימטיבי – כי בסופו של דבר, ידוע שמהמוות פשוט אי אפשר לברוח.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:

במשך יותר מעשור, רוח המוות רדפה את הדמויות בחמשת סרטי “יעד סופי”. הסדרה החלה את דרכה עם חלוף המילניום, כשהציעה נוסחה חדשנית לסרטי הסלאשר שבהם הרוצח הוא לא דמות מוחשית, אלא כוח על־טבעי. באמצעות שילוב של רוצח חסר פנים וגוף, צילומים יצירתיים וסצנות מוות מיוחדות נעשתה הסדרה לאחת המצליחות באימה המודרנית. עם זאת, עולה השאלה כיצד הסרטים מחזיקים במבחן הזמן, בהתחשב בעובדה שהסרט הראשון בסדרה יצא לפני קרוב ל־15 שנים.
הנוסחה די פשוטה. סצנת הפתיחה מציגה דמות ראשית שחוזה מוות המוני בתאונה אבסורדית אך מצליחה תמיד להציל חלק מהאנשים המעורבים. החיזיון הזה למעשה גורם למוות להתגרות בשורדים, כי הם מתים לאחר מכן אחד־אחד בצורה הכי גרנדיוזית שאפשר: אוטובוס שמתנגש, מיטת שיזוף, אפילו אקדח סיכות. פחות או יותר כל דבר שעולה לראש. יש רק דמות קבועה אחת שחוזרת בכל סרט – ויליאם בלודוורת’ (טוני טוד המנוח, שמופיע גם בסרט החדש, “קשר דם“), קבלן קבורה שיודע קצת יותר משאר הדמויות על הדרך שבה המוות עובד.
“יעד סופי 1”: האימה מתחילה
“יעד סופי” הראשון הוא ללא ספק קפסולת זמן שלא היו יכולים להוציא לבתי הקולנוע אפילו שנה לאחר תאריך שחרורו. בסצנת הפתיחה האייקונית, גיבור הסרט אלכס בראונג חווה חיזיון לתאונת מטוס ומזהיר את הנוסעים מפני התפוצצות בדרך מחשידה מאוד. שבעה נוסעים יורדים מהמטוס ובכך שורדים, אך המוות עדיין חפץ במותם. בזכות מבע קולנועי מיוחד מצליח יוצר הסרט, ג’יימס וונג, לשחק עם הציפיות של הצופים ולהפוך את אותן הסצנות של מות השורדים ליוצאות דופן בהשוואה לסרטי אימה רבים מאותה תקופה.
הסצנה הכי אייקונית היא המוות הראשון של טוד, אחד שורדים, במקלחת. טוד מחליק לאחר שרשת אירועים על-טבעיים כמו דליפת מים וחפצים שנופלים מעצמם – ומוצא את מותו בצורה אכזרית במיוחד. על מנת ליצור תחושה של מציאות מעוותת, יוצרי הסרט בנו שני סטים, אחד “רגיל” ואחד נוסף שנראה מעוות לעין. הסט המעוות מצולם עם זוויות לא טבעיות, פרספקטיבות מוזרות, ובכלל עם חפצים שנראים מעט שונים לעומת הסט ה”רגיל”. באמצעות השילוב של שניהם העשייה הקולנועית מיטשטשת בין המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה לעומת הרגעים שבהם המוות לוקח חלק אקטיבי. מאפיין נוסף של הסצנה הזו, וגם של שאר סצנות המוות בסרט, הוא הדרך שבה מתבצע משחק עם ציפיות. הסרט מרבה להציג מגוון תרחישים אפשריים למוות – בין אם זה גפרור שלרגע יוצא משליטה, כוס שנשברת, בריחה של נוזל דליק – כל אלו מייצרים מתח אפקטיבי בגלל חוסר הידיעה של לאן הסצנה תתקדם. התזמון של הכל מדויק, ויוצר מעין קרשנדו עד שאותה דמות מוצאת את מותה.
“יעד סופי 2”: טראומה של בולי עץ
הסרט השני, שעובד לא רע בתור סרט בפני עצמו, ממשיך בקו עלילתי דומה למקור, אך מנסה גם להציג התפתחות עלילתית באמצעות התמקדות בדרכים שבהן אפשר להתערב ברצונו של המוות ואף לנסות למנוע את ההשלכות הקטלניות של ההישרדות. הסרט חושף את ה”חוקים” של המוות בצורה מורחבת יותר ובכך גם מחזק את התשתית המיתולוגית של הסדרה כולה. הדמויות מנסות להתחמק ממותן בדרך אקטיבית מההתחלה, בניגוד לסרט הראשון בו הדמויות גילו את ה”חוקים” של המוות רק בסופו, ובכך הופכים את המתח בסצנות המוות להיות מרתק עוד יותר – האם הדמויות יצליחו או לא להימנע ממותן?
סצנת הפתיחה של תאונת דרכים המונית שמתרחשת בעקבות הידרדרות של עצים ממשאית היא לא פחות מאייקונית, ואפקטיבית הרבה יותר מבחינת אימה – הכביש הוא מקום שבו אנחנו מבלים הרבה יותר מאשר מטוס, ומשאיות הן מראה כמעט קבוע בדרכים. אף על פי שחלפו יותר שני עשורים מאז שהסרט יצא הוא עדיין מצמרר במיוחד. מעלה נוספת של הסרט היא הדמויות השורדות, שהן אפילו מעניינות יותר מהסרט המקורי. קימברלי (איי ג’יי קוק) היא גיבורה חביבה מאוד, וקל מאוד להבין איך היא מתנהלת בסיטואציה האכזרית שנקלעה אליה.
“יעד סופי 3”: האימה גוברת
מרי אליזבת’ וינסטד מובילה את “יעד סופי 3” ובפועל מחזיקה את הסרט. אומנם הבמאי של הסרט הראשון חזר לכס הבימוי, אך נדמה שהוא לא ניסה ליצור משהו מהפכני. עם זאת, הסרט מותח, הדמות הראשית מקסימה ומעוררת הערצה וחוויית הצפייה פשוט כיפית. סצנת הפתיחה ברכבת ההרים היא אומנם לא הכי מפחידה בסדרה, אך כל מה שקורה אחר כך פשוט נהדר, בפרט סצנת המוות במיטת שיזוף – אחת הסצנות המבריקות בכל הסדרה. הסרט הזה ספציפית מרשים עוד יותר בהתחשב בעבודה שבהפקתו נעשה שימוש ביותר אפקטים ממוחשבים, אך הוא בכלל זאת נראה לא רע בכלל גם כיום.
“יעד סופי 4”: השפל של הזיכיון
אולי השפל היחיד שאפשר למצוא בסדרה הוא “יעד סופי 4”, שהתיישן בצורה הגרועה ביותר. התסריטאים משום מה החליטו ליצור כמה וכמה דמויות גזעניות, אך בלי לעשות איתן שום דבר מהותי. אין כאן ביקורת חברתית על החברה האמריקאית, אלא פשוט דמויות ששונאות אנשים שחורים ואסיאתיים. יש לסרט שתי חולשות עיקריות: האפקטים המיושנים והדמויות המשעממות. סרט זה יצא בשיא ההתלהבות מתלת־ממד בקולנוע, וההפקה ניסתה לרכוב על הטרנד בצורה הכי עצלנית שיש. סרטים כמו “אווטאר” של ג’יימס קמרון נשארו מרהיבים גם כיום, אך “יעד סופי 4” נראה מזעזע, ולא בקטע טוב של סרטי אימה קיצוניים. סצנות רבות מסתמכות על אפקטים ממוחשבים שנראים פחות טוב מקונסולת משחק של אותה תקופה, ומשתמשות באמצעי הפחדה מצועצעים של אובייקטים שקופצים על העדשה. אפילו הדמויות לא מצילות את הסרט, משום שלא נעשה שום מאמץ להתעמק בהן – הן נמצאות רק כדי למות, וגם זה נראה לא טוב. מי שטרם צפו בשום סרט בסדרת “יעד סופי” ללא ספק יכולים לפסוח על הרביעי, והם לא יפספסו כלום.
“יעד סופי 5”: משיב עטרה ליושנה
“יעד סופי 5” הציג מעין חזרה לשגרה לסדרה. הסרט מלא באזכורים לקודמיו, בין אם זאת סצנת הסיום המפתיעה או מעורבותו המוגברת של דמותו של טוני טוד בעלילה. אווירת הסרט לא רצינית במיוחד, בדומה לשני הסרטים הקודמים בסדרה. חלק מסצנות המוות, כמו מוות באמצעות מכונת לייזר לעיניים, גובלות באימה־קומדיה. זה אומנם די שונה משני הסרטים הראשונים, אך בזכות זאת הצפייה קצת יותר מעניינת, בייחוד בהתחשב בעובדה שזה הסרט החמישי בסדרה. חשוב לציין דווקא את סצנת הפתיחה, שמציגה תאונה נוראה בגשר, בתור אחת הסצנות הטובות ביותר בסדרה – השלישית הכי טובה אחרי שני הסרטים הראשונים. לאור יציאת הסרט החדש, “קשר דם“, חשוב במיוחד לא לפספס סרט זה.
סרטי “יעד סופי” אומנם לא מתקרבים לאיכות של סדרות אימה אחרות, אך הם מציעים נוסחה שונה ומרעננת. שני הסרטים הראשונים מחזיקים מעמד מצוין גם כיום ומותחים מאוד על אף גילם היחסי. הסרט השלישי והסרט החמישי יותר כיפיים ופחות מפחידים, אך גם בהם אפשר למצוא כמה סצנות מטלטלות. בסופו של דבר, העובדה שיש רק סרט אחד באמת גרוע בסדרה הזו היא דווקא סימן חיובי בנוגע לאיכותה לעומת סדרות אימה אחרות. ובגלל הסרט החדש, זה הזמן המושלם לחזור אל הסרטים שהפכו את המוות עצמו לרוצח הסדרתי האולטימטיבי – כי בסופו של דבר, ידוע שמהמוות פשוט אי אפשר לברוח.