קשה להאמין שחלפו 23 שנה מאז שלילו וסטיץ׳ הגיעו לחיינו. איך הזמן טס כשנהנים. דמויות אלה קיבלו אהבה גדולה מהקהל, סרט המשך, סדרות טלוויזיה וכעת – סרט לייב אקשן. העיבוד החדש שובה לב בזכות יכולתו לדבר על שונות, זרות ובדידות בשפה אוניברסלית שעוברת חלק בגרון. הסרט חוגג דמויות מגוונות בלי לצעוק את זה החוצה, משתמש בהמון הומור שחור ולא מפחיד להציג מציאות שאינה קלה לעיכול עבור כולם. כעת, לאחר כמה סרטים מעוררי מחלוקת (דוגמת “בת הים הקטנה” ו”שלגייה”), נותר לשאול האם דיסני השכילה לשמור על הקסם או לחרב אותו במנות גדושות של אידיאולוגיה מאולצת ופוליטיקה טרחנית.

לילו (מאיה קילואה) בת השש גרה באחד המקומות היפים ביותר על כדור הארץ – הוואי. למרות נופים עוצרי נשימה, גלים ואוקיינוסים, היא סוחבת איתה משקולת כבדה של יתמות ובדידות – היא איבדה את הוריה כמה שנים קודם לכן, אין לה חברים ומי שאחראית לטפל בה היא אחותה הגדולה, נאני (סידני אגודונג) בת ה־18, שמנסה להבין איך לעשות את המעבר הטריקי מאחות לדמות הורית. כל מה שלילו רוצה זה חבר. היא מקבלת אותו בדמותו של סטיץ׳, חוצן המתחזה לכלב שנרדף על ידי הרשויות ומנסה למצוא את הדרך לשרוד. המפגש בין השניים מלמד אותם שיעור חשוב בחברות ובמשפחה.

האם דיסני סוף־סוף הבינה את המסר? לאחר שבוב אייגר החזיר לעצמו את מושכות השליטה בחברה בעקבות נזק תדמיתי וקיתונות ביקורת מצד מעריצים על מחליפו בתפקיד, הוא דיבר על הרצון לחזור לאותו קסם של פעם – ואין ספק שהעיבוד החדש עושה את העבודה. נכון, היו התאמות שנדרשו כדי לשעתק את הסרט לעולם האמיתי של ימינו, אבל מעבר לכך, הסרט מצליח לשחזר את הנרטיב בצורה אותנטית – וזהו סוד הצלחתו.

חלק מהנאמנות למקור נמדדת גם בליהוק, ואין ספק שהשחקנים לא הסיחו את הדעת ואף הנעימו מסע של יותר משעה וחצי, אבל המעריצים בכל זאת מצאו לנכון להתלונן על כך שדמותה של נאני מגולמת על ידי שחקנית ממוצא מעורב. ליהוק נוסף שדווקא עבר ללא טענות היה דמויות המשנה האייקוניות ג׳ומבה ופליקלי, אשר מופיעים בצורתם המקורית כחייזרים וגם בצורה אנושית בדמותם של השחקנים זאק גאליפנאקיס (״בדרך לחתונה עוצרים בווגאס״) ובילי מגנוסן (״אל תוך היער״) – שניים שיוצרים את הצימוד הקומי הכי מוזר שיש על הנייר, אך בפועל זה עובד מעולה.

לעומת הסרט המקורי, בחידוש הנוכחי דמותה של נאני קיבלה זמן מסך גדול יותר ואף הפכה לדמות מרכזית אשר עוברת מסע רגשי מתחילתו ועד סופו. האם המטרה בבחירה זו הייתה לקרוץ למעריצים המבוגרים ששבים לצפות בסרט על המסך הגדול? האם מסתתר שם רצון להפוך את הסרט למסע משפחתי מורכב יותר שנגיש לכולם? כנראה שכל התשובות נכונות. בסופו של דבר, פרט לקשר המשפחתי שנרקם בין לילו וסטיץ׳, מתחזק גם הקשר השבור בין לילו לאחותה וכתוצאה מכך גם המהות של אוהנה – משפחה אוהבת.

החיסרון היחיד של הסרט הוא אורכו העודף. כל החלק האחרון נגרר לאורך יותר מדי זמן, אף שכבר ברור לחלוטין מה צפוי להגיע – ולפיכך החוויה מעט מסורבלת ומעיקה. נראה ששינוי הטון במערכה האחרונה מקבל ממד מלודרמטי, שבא על חשבון אותו הומור וקלילות.

לילו וסטיץ׳ מהדורת 2025 הוא סרט מהנה, מקסים, משעשע ומרגש. הוא לא עושה שום דבר יוצא דופן או פורץ גבולות, וזה הדבר הכי טוב שיש בו – אתה יודע בדיוק מה תקבל ואתה עף על זה. סרט זה מוכיח שבעידן החידושים וההמצאות זה כל מה שצריך – הישן והטוב. אם דיסני תיקח את זה לתשומת ליבה, אולי היא תצליח לרכוש את אמון קהל המעריצים שלה מחדש, ואולי בעוד 23 שנים תמצאו את עצמכם הולכים לצפות בחידוש נוסף של חידוש נוסף, תצביעו על המסך (אם בכלל יישארו בתי קולנוע) ותגידו לחבורת ילדים חסרת סבלנות: ״רואים את זה? אז שתדעו שאני צפיתי בסרט הראשון, המקורי, אי שם בשנת 2002״.