אחרי שני פרקים בטרילוגיית הפריקוולים של “מלחמת הכוכבים” שסבלו מעלילה לא עקבית וג’אר ג’אר בינקס אחד יותר מדי, הגיע בשנת 2005 הסרט “נקמת הסית'”, שחוגג השנה עשרים. למרות הצקצוקים החוזרים והבדיחות על כך שאנאקין מתנהג כמו מתבגר עצבני ששונא חול, “נקמת הסית'” הוא סרט טוב ומרתק, שמצליח, למרות החולשות שלו ושל הטרילוגיה כולה, לספק סיום אפל, דרמטי ומכובד לסיפור של אנאקין סקייווקר (היידן כריסטנסון). הג’דיי שהיה אמור להיות התקווה, אך נפל לאפלה בדמות דארת’ ויידר האימתני.

הסרט מתרחש שלוש שנים לאחר פרוץ “מלחמת המשובטים”, והוא עוקב אחר אנאקין, שכוחו הולך וגדל לצד התגברות פחדיו. תחת השפעתם של גורמים שונים שמנסים לנצל אותו ואת יכולותיו, אנאקין מנסה להתמודד עם כל מה שנדרש ממנו, להוכיח את עצמו וגם להגן על אשתו פדמה (נטלי פורטמן), שלמען בטחונה הוא מוכן להקריב הכול. ואם יש שני משפטים בסרטי “מלחמת הכוכבים” שמהדהדים במיוחד בהקשר הזה, אלה הם “זו מלכודת!” ו”יש לי הרגשה רעה לגבי זה”. ואכן, חוסר הסבלנות והפחדים שמשתקים את אנאקין מערערים בהדרגה את אמונותיו כג’דיי ודוחפים אותו אל הצד האפל של הכוח. הקונפליקטים הפנימיים והמניפולציות של פלפטין מוצגים באופן משכנע ומעוררים הזדהות.

מעטים האנשים שבאמת התחילו לצפות ב”מלחמת הכוכבים” לפי סדר הפרקים ולא סדר יציאתם, כך שכמעט כולם מכירים את גורלו הטרגי של אנאקין ואת סיום הסאגה, אך המסע שהוא עובר ב”נקמת הסית'”, מהבטחה ותקווה לנפילה תהומית, הוא לב ליבו של הסרט ושל הבאים אחריו. הסרט מצליח להעביר בעוצמה רבה את הייאוש, הכעס והפחד שמתחוללים באנאקין ומובילים אותו אל ייעודו כדארת’ ויידר.

מלבד כל הדרמה האישית וההתחבטויות של אנאקין שמובילות אותו לצד האפל, אי אפשר שלא להתייחס לעניין מטריד נוסף בסרט: הדרך שבה פלפטין מצליח לפרק את הרפובליקה הדמוקרטית ולהפוך אותה לדיקטטורה. זה לא קורה בבת אחת, אלא בתהליך ארוך ומניפולטיבי, שבו הוא מנצל את המלחמה ובעיקר את הפחד של האנשים כדי לצבור עוד ועוד כוח – עד שהוא מכריז על עצמו קיסר. זה רגע מצמרר, שממחיש איך פחד וחוסר יציבות יכולים לסלול את הדרך לשלטון רודני, שגם הטובים ביותר – כולל אנאקין – לא חסינים ממנו.

מלבד עלילה סוחפת (סוף־סוף יש אחת בטרילוגיה הזאת), “נקמת הסית'” מציג אפקטים ויזואליים מרשימים שהיו פורצי דרך לאותה תקופה, וגם כיום, בעידן הבינה המלאכותית, הם עדיין מרשימים. זה ניכר בנופים של כוכבי הלכת השונים, ביצורים הייחודיים, במבנים שפתאום נראים מוכרים לעין ובדמותו של יודה, שנראה טוב כשהוא אוחז בחרב האור שלו. השימוש באפקטים הממוחשבים מחזק סצנות מפתח רבות, אך שיא הרגש מגיע בסצנת הקרב העוצמתי והמכריע בין אובי ואן לאנאקין על כוכב הלבה מוסטאפר. הסצנה הזו מציגה את כישורי הבימוי של ג’ורג’ לוקאס בסצנות אקשן ובשימוש באפקטים, והופכת לאחת הסצנות הזכורות בסדרה – לא מעט בזכות תרומתו של סטיבן ספילברג, שביים אותה לצידו.

פס הקול האייקוני שהלחין ג’ון ויליאמס ממשיך לעורר צמרמורות גם שני עשורים אחרי יציאת הסרט וכמעט חמישה עשורים מאז הטרילוגיה המקורית. פס הקול ב”נקמת הסית'” מגיע לשיאים חדשים, והמנגינות מעצימות כל רגע וכל סצנה. המוטיבים המוזיקליים המוכרים. המוסיקה עצמה הופכת לדמות בעלילה.

נפילתו של סקיווקר

למרות הביקורות המעורבות שליוו את טרילוגיית הפריקוולים, ובפרט את שני הסרטים הראשונים, שהיו רווים בבלבול נרטיבי, “נקמת הסית'” זכה להערכה ונחשב לסרט הטוב ביותר גם בקרב מעריצי (ומאוכזבי) הסדרה כולה. הוא אמנם לא חף ממגרעות – יש בו סימני שאלה עלילתיים, הדיאלוגים מגושמים, והמשחק נדמה לעיתים לא טבעי (אפילו מצד שחקנים גדולים כמו סמואל ל. ג’קסון ונטלי פורטמן), אך הסרט מצליח לספק סיום עוצמתי וכואב למה שהתחיל ב”אימת הפנטום”. התפתחות העלילה המובילה לנפילתו של אנאקין לצד האפל אמינה ברובה, וזו נקודת זכות להיידן כריסטנסן (שזכה, למשל, בפרס הנבל הטוב ביותר בטקס פרסי הסרטים של MTV).

אף על פי שספג ביקורות קוטלות על יכולות המשחק שלו, הוא הציג דמות מורכבת וטרגית והצליח לתאר בצורה משכנעת את המסע הכואב – מנער בעל פוטנציאל אדיר, דרך מאבק פנימי מורכב ועד לנפילה הסופית. הכימיה החזקה בינו לבין יואן מקגרגור, שגילם את אובי ואן, תרמה לעומק של מערכת היחסים המורכבת בין שתי הדמויות והעצימה עוד יותר את תחושות האובדן והאכזבה. רגעי האקשן, האפקטים המושקעים ופס הקול המרגש יוצרים ביחד חוויה קולנועית שמצליחה להתעלות על חולשותיה, מחזירה את הכבוד האבוד ומשאירה את הצופה עם תחושת סיום עוצמתית.

אחרי שני סרטים ארוכים ומיותרים, שביל הדרך לא היה מהנה או מרגש במיוחד — אבל “נקמת הסית'” מצדיק לבדו את קיומה של הטרילוגיה. הוא אולי לא מושלם, אבל אם כבר לעשות סיום שהוא בעצם התחלה — אז רק ככה.