עברו 20 שנה מאז עלייתו לאקרנים של “נקמת הסית'”, הסרט שחתם את טרילוגיית הפריקוולים של “מלחמת הכוכבים”, והגיע הזמן להודות באמת: זה פשוט לא סרט טוב. נקודה. כן, יש שיאמרו שזה הסרט הטוב ביותר מבין שלושת סרטי הפריקוול, אולי כי הוא הכי פחות גרוע – הרע במיעוטו. הוא מצליח להיות מעט יותר אפל, טיפה יותר מותח וקצת יותר קרוב ברוחו לטרילוגיה המקורית. אבל גם אחרי שני עשורים התחושה הכללית נותרת זהה – “נקמת הסית'” נראה כמו ניסיון נואש, אולי אפילו קצת מתנצל, לתקן את מה שנשבר בשני הסרטים הקודמים. במקום קליימקס עוצמתי לסיפור של אנאקין סקייווקר – הלא הוא דארת’ ויידר – יש סרט שמתיימר להיות דרמה אפית, אבל נופל פעם אחר פעם לתהום של בימוי לא עקבי, עלילה לא משכנעת ודיאלוגים מביכים.

הסרט נפתח בסצנת אקשן רועשת ומרשימה בחלל. נראה שג’ורג’ לוקאס הסתמך על פיצוצים רבים שיפצו על הדיאלוגים הדלים שבאים מייד אחר כך. מרגע שהקרב מסתיים נפתחת סדרת התרחשויות שפשוט לא מצליחות להתחבר לסיפור קוהרנטי אחד. העלילה רצה בקצב מהיר מדי מצד אחד, אבל מצליחה להיות משעממת מצד שני. המעבר של אנאקין ממסדר הג’דיי אל הצד האפל – רגע שהיה אמור להיות עמוד תווך רגשי – נראה כפוי, דחוק ולא משכנע לרגע. הסיבה לשבר הגדול של אנאקין? סיוטים. כן, סיוטים שבהם פדמה, אשתו ההרה, מתה בלידה. במקום תהליך הדרגתי של פיתוי, מאבק פנימי, קונפליקטים מוסריים והתדרדרות איטית – אנחנו מקבלים כמה מבטים מיוסרים, שיחה חצי אינטימית עם פלפטין ואז… טבח ילדים. פשוט ככה. אין בנייה אמיתית של הדמות, שום תהליך שגורם לנו להבין את הבחירה שלו. זה פשוט קורה, כאילו מישהו סימן וי בתסריט ואמר “עבר צד? יופי, נקסט.”

אין דרך עדינה להגיד את זה: הדיאלוגים בסרט הזה מביכים. אמנם לוקאס הוא יוצר בעל חזון ויזואלי מרשים, אבל היכולת שלו לכתוב שיחה בין בני אדם – או במקרה הזה בין גזעים שונים בגלקסיה – פשוט לא קיימת. הציטוטים הפכו לבדיחות: “אני לא אוהבת חול. הוא גס ומגרד ונכנס לכל מקום” או “אם אתה לא איתי, אתה האויב שלי”. זה אמור להיות סרט על מאבק פנימי, על אהבה, על בגידה, על אידיאלים. במקום זה קיבלנו קלישאות שטוחות שנדמה כאילו נכתבו על ידי בינה מלאכותית שעברה קורס פילוסופיה מזורז ומשעמם. אפילו שחקנים מצוינים לא הצליחו להציל את הספינה הטובעת. היידן כריסטנסן פשוט לא מצליח לשאת על כתפיו את התפקיד הטרגי של אנאקין. נטלי פורטמן, שחקנית מהשורה הראשונה, נראית כבויה, כאילו איבדה עניין באמצע הצילומים. גם יואן מקגרגור, שדווקא מצליח להכניס קצת נשמה לדמות של אובי וואן, מוגבל בטקסטים שכתובים כמו הצגה חינוכית לילדים בני עשר.

עוד נקודה כואבת היא שבמקום קרבות חרבות אור אייקוניים קיבלנו המון סצנות סנאט ודיונים פוליטיים אין־סופיים שגורמים אפילו לערוץ הכנסת להיראות דרמטי (אולי חיקוי של גוטליב היה תוספת מבורכת). והקרב הגדול? אותו דו־קרב מיתולוגי בין אובי ואן לאנאקין על מוסטפאר, שנמרח כמעט רבע שעה – נעשה מתיש ונטול השפעה רגשית, למרות פס הקול המפואר.

אם  כבר פסקול: יש משהו אחד שאפשר להצביע עליו בגאווה –המוזיקה. ג’ון ויליאמס, כמו תמיד, נותן עבודה. הקטע”Battle of the Heroes”  מצליח לרגש, להכניס עומק דרמטי וליצור תחושת טרגדיה קלאסית – מה שלתסריט עצמו פשוט לא היה. אבל גם פס הקול לא יכול להחזיק – או להצדיק –  סרט שלם כשכל השאר מתפרק סביבו.

“נקמת הסית'” היה אמור להיות לב הסאגה, הרגע שבו ילד עם חלומות נשבר והופך לסמל הרשע הגדול ביקום. אבל במקום סרט שבונה דמות טרגית – ערימה של תירוצים. זהו סרט קר, מהונדס וחסר נשמה. אם אפשר לסכם את הסרט בציטוט מהסרט עצמו, הרי הוא: “I have failed you Anakin. I have failed you”.