לפני שנתיים מסר ג’ון וויק את נשמתו לבורא על מדרגות המונמארטר בפריז. עכשיו הוא חוזר מן המתים כדי להציג את “בלרינה”, הספין אוף החדש בעולמו הבלתי אפשרי – במישור הפיזי והעלילתי יחד. הסלוגן “ג’ון וויק מציג” שמתנוסס באגביות על הפוסטרים של הסרט הנ”ל הוא לא יותר מטריק שיווקי זול יותר מקילו ענבים בשוק התקווה. מתברר שאין דרך אחרת, או, רחמנא לצלן, יצירתית יותר, למשוך קהל לאולמות הקולנוע בשנת 2025.

אם נניח בצד ציניות וסרקזם (רק לרגע קט), ניאלץ להודות שקשה להתעלם מההשפעה העצומה של זיכיון ג’ון וויק, על־אודותיו של מתנקש עייף שיוצא למסע נקמה עקוב מליטרים של דם, חמוש בעיפרון, רק כי הרגו לו את הכלב. ומי בכלל צריך עלילה מורכבת ומפותלת? צופה הקולנוע הממוצע צמא לדם, מכות ויריות, וג’ון וויק סיפק לו אותם בערמות פלוס כוריאוגרפיית קרבות שאפילו להקת בת שבע לא הייתה מצליחה לסגנן. והדובדבן: קיאנו ריבס, שאפשר לקיים ויכוח ארוך על כישרון המשחק שלו, אבל אי אפשר שלא להסכים שיש לו כריזמה.

אז וויק מת (בינתיים), ומישהו היה חייב להעיר את הזיכיון הזה מהתנומה הארוכה שלו. בסרט “בלרינה”, שעלה בסוף השבוע לאקרנים, מגלמת אנה דה ארמס את איב מקארו. בילדותה נרצח אביה בנסיבות לא ברורות על ידי גנגסטר מסתורי בגילומו של גבריאל “איך נפלו גיבורים” ביירן. מפה לשם היא מועברת לארגון ה”רוסקה רומה”, שאותו מתחזקת ביד רמה ובזרוע נטויה המנהלת (אנג’ליקה יוסטון). בארגון איב מתאמנת ומחונכת לערכים קשוחים וחסרי רחמים והופכת למתנקשת מקצועית. אבל הכעס והזעם על מות אביה לא מפסיקים לבעבע בה, וכשהיא מרגישה מוכנה היא יוצאת למסע הנקמה שעליו פנטזה כל החיים – אחרי מילת עידוד מג’ון וויק עצמו, שמצא זמן בין גופה לגופה וקפץ להופעת אורח בסגנון לוק סקייווקר ב”המנדלוריאן”.

זו לא בלרינה. הטייטל המתאים לסרט הזה הוא “בלרינה קפוצ’ינה”: הפוך נטול, חלש, דל, בלי קצף, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. בניגוד אליו, סרטי “ג’ון וויק” הם לחלוטין הקפה השחור של הז’אנר: מריר, אסלי וחזק שנמזג היישר מהפינג’אן – ו”בלרינה” היא הגרסה הפרווה שלו, אפילו לא חלבית. זה מתחיל בעלילת הסרט, שזו תהיה טעות מרה להגיד עליה שהיא קיימת, מעניינת או מרתקת. היא גם מן הסתם קשורה לסיפור העצל, הפשטני, הדל והשבלוני שמוצג כאן. נא לסמן בצ’קליסט, בבקשה: ילדה בודדה הופכת לרוצחת שכירה ונשבעת לנקום את מות אביה. וואו. חוויה ממש. ממליצה לך. כי איך הסיפור משנה בכלל אם כל האמצעים כשרים רק כדי לצלם כמה סצנות חצי בסדר חצי סתמיות. ואנה דה ארמס, חיים של אבא, למרות המאמץ הניכר, לא מצליחה להציל את המצב. לא ביופי ולא באופי.

מפתיע שצמד התסריטאים שאחראי לסו קולד תסריט של “בלרינה” הם שיי האטן ודרק קולסטד, לא תסריטאים שנה א’ ולא היפים שהגיעו להוליווד מפרדס חנה כדי לקבל את ההזדמנות הגדולה של חייהם – שני אלה הם האחראיים הבלעדיים לכמה מהתסריטים של סרטי “ג’ון וויק”. ובכן, רמת הכתיבה שלהם נותרה כפי שהיא (AKA לא טובה), וב”בלרינה” המרצע של כשרונם הלוקה בחסר יוצא מהשק, עוד לפני התייחסות לסצנות מטופשות כמו קרב שכלי הנשק שמככבים בו הם פאקינג צינור מים ולהביור, מה שנותן תחושה של קרוסאובר בין עולמו של וויק ל”כשף האוויר האחרון”. אבל בדיחות בצד וקטילות לפרונט בבקשה. תסריט ללא מאמץ, ללא מחשבה, ללא טוויסט (כאילו, יש, אבל הוא מטופש ברמות) ובלי טיפה של קורט של קמצוץ של דמיון. הכול בולשיט אחד גדול, והשיא (!) הוא שכל זה הודרך ותודרך תחת ידי הבמאי נטול הכישרון מיסטר לן וייסמן. וואלק, האיש הזה הביא לעולם את “זיכרון גורלי” (2012), אחד הרימייקים המדכאים והגרועים שידע הקולנוע מימיו. וייסמן, שאחראי גם לסאגת “מלחמת האופל” בכיכובה של קייט בקינסייל, רמס וכתש במו ידיו את אחת הקלאסיקות המד”ביות המופתיות שנעשו אי פעם. במילים אחרות, וייסמן הוא הבמאי האחרון שהיו צריכים לגייס לטובת “בלרינה”.

אז מה היה עד עכשיו? עלילה וסיפור סתמיים, סצנות אקשן מטומטמות להפליא וטריו של יוצרים עייפים ומעייפים. הגאולה היחידה שנותרה לסרט הזה היא השחקנים. אבל זהו, שלא: אנה דה ארמס, כאמור, מתאמצת אבל לא מתפוצצת; איאן מקשיין לא מחייב הרחבה בכלל; אנג’ליקה יוסטון נמצאת כבר בשלב המביך של הקריירה שלה; גבריאל ביירן מגלם נבל חיוור יותר מקוטג’ 5%; על מה שעשו כאן לנורמן רידוס צריך לפתוח ועדת חקירה ממלכתית; וקיאנו, עם כל החרא שנתנו לו לעבוד איתו, הוא דווקא בסדר יחסית, נותן את שואו “הבעת הפנים האחת” שלו והולך הביתה.

הקיץ כבר כאן ויחד איתו מגיעים הלהיטים הפוטנציאליים. “בלרינה”, על אף שמדובר בסרט גנרי להחריד, בוודאות יהיה להיט אמיתי. לא כי הוא עילוי אלא כי ג’ון וויק מחזיק לו את היד כל הדרך לפסגה. בנפרד מהיקום הזה, ל”בלרינה” כנראה לא הייתה זכות קיום. וזה אומר הרבה על הוליווד, שלא מסתמכת על הכוכבים הראשיים שלה, אלא מעדיפה להשתמש בטריקים שיווקיים זולים. יאללה, נו, כנראה הכול נעשה כשר כשהיצירתיות התעופפה לה מהחלון. “בלרינה” הוא מקרה מייצג לתת־ז’אנר כזה של סרטים טפיליים, ספין אופים חסרי מעוף בשקל שמזלזלים ללא בושה באינטליגנציה של צופיהם. וואלה, כבר עדיף לקנות מינוי ל”בלט בולשוי” ולהירדם באולם עם כל הוויאז’ות.