בעולם שבו מציאות ופנטזיה שזורות זו בזו, ניקה בנתה לעצמה בית, אי של השראה, יצירה ואומץ רגשי. בראיון חשוף ומעורר השראה לכבוד שבוע הספר, היא משתפת בכנות יוצאת דופן על המסע היצירתי שלה, המאבקים הפנימיים, ההשפעות הסביבתיות, והדרך שבה היא שוזרת נושאים טעונים בתוך עולמות בדיוניים מרהיבים. היא לא מפחדת מהכאב, לא חוששת מהאור, ובעיקר לא מוכנה לוותר על האותנטיות שלה. בין פנטזיה רומנטית לאופל קיומי, בין כתיבה אינטואיטיבית לפרפקציוניזם חסר פשרות, ניקה חושפת את הלב הפועם שמאחורי המילים.

מה החלק האהוב עלייך בכתיבת ספר?

להתנתק מהמציאות. אני הסטריאוטיפ של סופרת טרללה, מרחפת, לא מחוברת למציאות. אני אוהבת לבנות את השפה הפנימית של הספר, מאבדת קשר עם המציאות, כאילו חיה בעולם שלי. שוכחת לאכול, בעלי ממש מזכיר לי שהשעה שמונה בערב וצריך לאכול ולהתקלח. זו הסיבה שהשיווק ממש יורד כשאני כותבת. אני לא מתעדכנת במציאות, בחדשות. בשנתיים האחרונות זה היה קשוח מאוד, כי לא הצלחתי ליצור שום עולם. זאת גם אחת הסיבות שלא הוצאתי ספר הרבה זמן. אני נשאבת לעולם, אבל לא יכולה להתנתק לגמרי מהחדשות כי כל המשפחה והחברים שלי בארץ, אז בכל פעם זה שלף אותי מהעולם שלי וגרם לי להסתכל עליו בציניות. בנוסף הייתי שיפוטית כלפי עצמי על הניתוק והיו לי רגשות אשם. בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב חמישה ספרים במקביל ופשוט לא הצלחתי להישאב לאף אחד מהם. את הספר החדש אני רואה כספר הניצחון שלי, כי נאבקתי עם ההשראה. חשבתי שהם כבר ניצחו במלחמה, כי הרגו לי את ההשראה. אבל זה לא קרה, האהבה הכי גדולה שלי לא נלקחה ממני ואני יכולה להמשיך לכתוב. אני שואבת השראה מהכול, אני גם גרה באי מבודד, הכי מחוברת לטבע וחיה חיים ממש מינימליסטים. מה שעושה אותי מאושרת זה החיבור לטבע ולאנשים, ופחות חומריות. אומנות בכללי – שירה, ספרים או ציורים – היא משהו שמחבר אותי מאוד. לספר הזה קיבלתי קצת השראה מודעת. הוא נכתב ממקום של “תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת”, על האופן שבו שנאה או רוע מסוים מתגלגלים ומתפרצים. להיות בחו”ל ולהיתפס כשטן זה הכי גרוע בעולם. הרעיון הוא לא ללכת עם הזרמים המסוכנים ועם ההקטנה הכוללנית. אני מבקשת טיפה להתעכב, לחשוב ולהטיל ספק, לשפוט אדם על היותו אינדיבידואל ולא כזה שסוחב על גבו את כל הדעות הקדומות.

מצד אחד הספרים שלך מתעסקים בנושאים כואבים, ומצד שני הם פנטזיה רומנטית עם סמאט. את מרגישה שזה דיסוננס במקום מסוים? יש הקדשה מרגשת מאוד, אבל יש בו שילוב של שני עולמות – גם הנושא הכבד מאוד שבבירור חשוב לך מאוד, אבל יש גם את הנושא הבדיוני והסמאט. איך תהליך כזה קורה בתוכך?

הדואט הזה עד היום מפחיד אותי ברמה שקשה לי לקרוא חלקים ממנו. לספר הזה חזרתי בכפייה, כשתרגמנו אותו, ועכשיו, כשאנחנו מקליטים אותו, אני נאלצת להאזין לו. זה דואט שליטרלי כתבתי תחת הזיה. יש לי הפרעות נפשיות, הן חלק מההתמודדות שלי ואני גם מקדישה להן הרבה מקום בספרים שלי, אבל בספר הזה מופנה אליהן הזרקור הכי גדול. לקחתי הרבה דברים בסגנון של הכתיבה. מדובר בסגנון של כתיבה שבורה, סצנות טיפה חיצוניות, והסגנון הזה מפחיד אותי, כי כשאני נאלצת לחזור אליו אני ממש מרגישה כאילו מישהי אחרת כתבה את זה, ואני מגלה על עצמי דברים שאני לאו דווקא מוכנה או יכולה לגלות. יש מעין אובר ת’ינקינג בנוגע לסיבה שכתבתי את זה. זה ממש הדואט המחלל שלי. זה ממש לא ספר לכולם. לפעמים אני גם מפחדת על הקוראות שלי. העורכת שלי, מיכל ברמן, שעבדה איתי על הספר, התרגשה ממנו בקטע של “אני טיפה מבינה”. זה דואט טריגרי מאוד שיכול להפיל או להכניס ללופ של מחשבות ולפעמים לכפות על הקורא להתמודד עם שדים שהוא לא מוכן כל כך אליהם.

עכשיו, כשחתמת בהוצאה ואת כבר לא סופרת עצמאית, מה השתנה?

באנגלית אני עצמאית, והזכויות הן עדיין שלי, אבל הספרים שלי בארץ הם תחת ונוס הוצאה לאור. השינוי הכי גדול מתבטא בהפצה. הוצאה לאור פותחת דלתות. היינו בביקור בבית הדפוס וחיפשתי את הספר, ופתאום ראיתי את המשטח והייתה רשומה שם כמות גדולה של ספרים, והייתי בשוק. אני תמיד מדפיסה כמויות קטנות כי אני יכולה להשתלט פה על המשרד עד גבול מסוים. ואז אומרים לי “ניקה, תרימי את הראש”, והבנתי שגם המשטח מעליו זה הספר שלי וכמעט נפלתי מהתרגשות. זה עוד לא לגמרי נקלט אצלי.

האמת היא שאני סופר מעריכה את הצד של הוצאות לאור ומלאת הודיה כלפיו, אבל הוא סוג של קרה במקרה, בפוקס. התגלגלות של כמה אירועים. אבל בכלל לא חשבתי שזה על הפרק, כי אני בחרתי מראש להיות סופרת עצמאית. הייתה לי אופציה מההתחלה להוציא דרך הוצאה, אבל בחרתי במודע להיות סופרת עצמאית. לאורך המסע שלי חשוב לי להעלות מודעות לספרות עצמאית ולהנגיש את הידע לקהל. בספרות הרומנטית יש הרבה עניין של מחירים, ועכשיו צריך להסביר לקהל למה אני כסופרת עצמאית לא יכולה להציע מחיר של הוצאה לאור. אז היה לי חשוב לפתוח את זה מול הקהל. אנשים קצת בשוק שסופר עצמאי הוא גם רואה החשבון, המו”ל, הסופר והמשווק, אז גם זה היה חשוב לי.

את כותבת פנטזיה רומנטית אבל גם פנטזיה אפלה. את די יחידת סגולה בארץ. איך את מרגישה להיות היחידה שכותבת בז’אנר מסוים? את מרגישה שיש עלייך לחץ לכתוב בז׳אנר הספציפי הזה?

“לפעום איתך” היה שבירה של תבנית שלי עצמי. אני אוהבת לקשר את ה”תודות” עם הסיבה שכתבתי את הספר ולתת להן ערך מוסף. אומנם אני כותבת פנטזיה, אבל לכל ספר יש חיבור רגשי וחווייתי למציאות שלי. הפנטזיה שלי די מציאותית. אני גם תמיד מדברת עם העורכות שלי כדי לנסות להבין איך לסווג את הספר, תחת איזה ז’אנר או תת־ז’אנר זה נכנס. הספר החדש שלי הוא גם דיסטופיה, אימה, על־טבעי, רומנטי וארוטי. למה להסתפק רק בז’אנר אחד? הרבה פעמים העורכת שלי אומרת לנסות להתמקד במשהו אחד כי זה יותר ימכור. אפשר לראות את זה בשוק כיום – הפשוט והמוכר מוכר יותר. אבל אני הכי נגד מיינסטרים שיש. כשנולדה הפנטזיה הרומנטית אמרתי שזה הז’אנר שאני רוצה לקרוא, שאני אשב ואצור לי עולמות, ואני בטוחה שיש עוד כמה שיחלקו איתי את האהבה הזאת.

אני חושבת שהפנטזיה בארץ קיבלה מעמד של ספרות לילדים ונוער. גם בהתחלה שאלו אותי למה אני לא נכנסת לחנויות. לא נגעתי בכלל בעניין מודל התמלוגים הסופר לא הוגן ומנופוליסטי, אבל אמרתי שהעניין הכי קריטי שאני רואה בהוצאות אחרות זה הקטלוג בארץ, נניח כשמחליטים שספרי פנטזיה מיועדים לנוער ומניחים אותם באזור של הנוער. קהל שהספרים האלה מיועדים עבורו לא מגיע אליו, אבל נוער דווקא כן, וזה בדיוק לא מה שמתאים להם. הנוער לא מטומטם, יש לו אישיות ודעה, אבל הרבה פעמים יש בני נוער שפונים אליי ושואלים אותי אם הספרים שלי מתאימים להם. אני אומרת להם שתכל’ס זה לא מתאים, אבל ממליצה על ספרים אחרים.

השמות שאת נותנת לדמויות, כמו בלקולור, ברטמיאוס ואנימו – מאיפה ההשראה?

בכל הספרים שלי יש שמות שוברי שיניים. יש לי ספר שיש בו גיחה לארץ, אבל אני אוהבת לעוף, גם בקריאה שלי, למקומות אחרים. אני אוהבת שהדמיון שלי עובד על 3,000 ולדמיין משהו שרחוק ממני. אני רואה בספרים משהו שמפעיל את הדמיון, ואוהבת ללמוד או להכיר מושג חדש. לדעתי העניין הזה מתפספס טיפה בספרים שיוצאים כיום. היה לי דיון העורכת בספר האחרון שלי על כך שאני משתמשת בשפה כדי להכניס לאווירה של הספר. מן הסתם אייברי מ”לפעום איתך” לא מדברת בשפה גבוהה כי בדואט היא טינאייג’רית שמשתמשת בשפה כזאת, אבל ככל שהעלילה מתקדמת והיא נכנסת יותר לעולם השדים היה לי חשוב להכניס שפה תנ”כית, וזה בא גם לידי ביטוי בשמות. לכל שם יש משמעות מסוימת, לפחות בדמויות הראשיות, למשהו אקסטרה כזה של “מה זה אומר בכלל?” אולי זה מגיע גם מהעולם שלי באקדמיה בספרות. אפשר להישאר עם זה ככה ואפשר טיפה לחקור מעבר. בדואט “הארורים” היא ילדונת ובמידה מסוימת רציתי לשמר את הטינאייג’ריות שלה ואת התמימות שלה. גם אני, רואים אותי עם שיער ורוד וצבעוניות ומתפלאים שאני כותבת אופל כי אני הכי לא נראית כזו. אני חושבת שכיש אנשים שחיים בסוג של עולם אפל בראש האפל שלהם, ואני פשוט מקיפה את עצמי בצבעים, וזה עוד משהו שבא לידי ביטוי בספר הזה.

לגבי השמות – אני לא יודעת מאיפה הם מגיעים. זאת שאלה טובה. אני חושבת שמכיוון שאני כל כך מתבחבשת בעולם שלי ועושה תחקיר, אני מגיעה למקומות כמו מאורת הארנב באינטרנט וקוראת עוד ועוד עד שאני נתקעת על משהו וחושבת שהוא יהיה מדהים. אני אוהבת ללכת לאיבוד בעולם שלי, אבל יש את הרגע בליטוש ובכתיבה שבו הכול מתחיל להתחבר ויש סגירת מעגל ודברים מתחברים. אני ממש אוהבת את זה. אני חושבת שזה מספק סיפור מנטלי, כמו בפאזל, חתיכה־חתיכה, עד שזה הופך לתמונה. ויש את הרגעים שבהם נופל האסימון ודברים מתחברים בפוקס. אני ממש אוהבת את זה. אני אוהבת את חוסר השלמות ואת הידיעה שיש לאן להשתפר.

שמענו שמועה שהספרים שלך יוקלטו לספרים קוליים. את יכולה לספר לנו על זה קצת?

אני ממש נהנית מהתהליך. אני עובדת הרבה על תחושות בטן. הכי חשוב היה לבחור מי תהיה בלקולור, כי כל הסיפור סובב סביבה. גם לפני שבחרנו את הקריין הראשי אמרתי שאני יכולה לבחור רק אחרי שנבחר את הקריינית, כי הוא צריך להחמיא לה. תמיד שמים את הגיבור הגברי במרכז, אבל חשוב לי שדווקא הדמות הנשית תהיה המרכז של העלילה ושהכול יסבוב סביבה, אז לא יכולתי לבחור בקריין לפני שאני בוחרת בקריינית. היו לנו שתי אופציות: קייטלין, שמקריינת את ג’וד ב”נסיך האכזר”, ואת מלודי מהגרפיק אודיו של “אקוטר”, ו”כנרית” רצו מאוד את מלודי. אני מבינה שיש לה שם גדול יותר, והרגשתי שהיא יכולה להיות אחלה אשלנד, אבל היא לא בל מבחינתי. הייתה לי פשוט תחושת בטן לגבי קייטלין. החלטנו לחכות לה, והיא לא ענתה הרבה זמן מכיוון שהכלב שלה נפטר, וזה ממש נגע בי. הייתה לי תחושת בטן שהיא תביא את הרגש, כי מישהי שמתאבלת על הכלב שלה עד כדי כך שהיא הייתה צריכה חופשה, זה אומר שהיא הקריינית שתביא לי את הרגש. היא עשתה עבודה מדהימה. כשהיא קיבלה את הוראות הבימוי היה לי חשוב לומר שאני בוחרת אומן כי אני רוצה את האומנות, אני לא רוצה לביים יותר מדי, ודווקא המקומות שבהם היא “הלכה לאיבוד” בעלילה ובמשחק היו המקומות שהכי אהבתי. היה לי חשוב לומר לה שתעוף עם עצמה ותלך עם האינסטינקטים שלה, ושאם יש לה נשימה או שבירת קול – אלה המקומות שאני לא רוצה שינקו או יקליטו מחדש, כי אני אוהבת את האותנטיות. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לחנוק את האומן שבחרתי. בחרתי אותה מסיבה מסוימת, האזנתי לאודישן. אני חושבת שמרגישים מתי זה מבוים ומתי יש שחיקה מהקראה ממושכת. אני ממש אוהבת שנשאבים למשהו ואז יוצא משהו בצורה ספונטנית, את הלא נודע שלנו, את ההיסחפות. לדעתי ככה זה יוצא הכי אמיתי.

מכיוון שהכתבה הזאת היא לכבוד שבוע הספר, נשמח אם תמליצי לקוראים שלנו על ספר או סופרת שאת אוהבת מאוד.

בכל שנה יצא לייטלארק בשבוע הספר, אבל השנה אמרו לי שלא יצא לייטלארק 3. בשנה שעברה הם הוציאו בהפתעה את לייטלארק 2, וזה היה ספר הפנטזיה הרומנטית הכי טוב שקראתי. רציתי להתחיל בקריאה מחודשת של הראשון והשני כדי לקרא את השלישי בשבוע הספר, אבל אמרו לי שהוא לא יצא ואני ממש מתאבלת על זה. אני לא יודעת אם עובדים עליי, אני ממש מקווה שכן. מכל הספרים שיוצאים בשבוע הספר לייטלארק זה הספר שאני הכי מחכה לו. התיאוריה שלי היא שהוא “חצר של” מולחם עם “כס הזכוכית”. הספר השני, אני בחיים לא הייתי דבוקה ככה לספר. כשהופיע הטרופ של “מי עשה לך את זה?” אני צעקתי, התגלגלתי ונפלתי מהמיטה. זה ספר שהצליח להוציא ממני כל כך הרבה אמוציות ולהפתיע אותי.

קישור לעמוד הספרים של ניקה ב”עברית”