סרטי חייזרים בדרך כלל מתמקדים בחטיפה בכפייה. “אליאו”, סרטה החדש של פיקסאר, משנה את הנוסחה הזאת קלות בזכות דמות ראשית שדווקא רוצה להיחטף. אליאו הצעיר, שלא מסתדר חברתית עם בני אדם, מחפש מקום אחר להשתלב בו, גם אם זה אומר לחיות לצד חייזרים. החלום שלו מתגשם כשהוא מגיע לקומיוניברס, איגוד נציגי כל המינים החכמים ביקום. יש רק בעיה אחת – הנציגים הללו חושבים שאליאו הוא המנהיג של כדור הארץ. משם מתחולל מסע של חיפוש עצמי שאליאו עובר לצד חייזר אחר בשם גלורדון.

במבט ראשון על “אליאו” המאפיין שהכי תופס את העין הוא האנימציה המרהיבה. כמו בכל סרט חדש של פיקסאר, גם הוא הכי יפה מבחינת האנימציה של האולפן עד כה. אך השיפור ב”אליאו” משמעותי יותר מסרטיו האחרים: מעבר לקומפוזיציות ציוריות, הנפשה טבעית ודיוק בכל פרט, גם אם הוא הכי קטן ושולי – הרבה מהערך החזותי המדהים כאן טמון בבניית העולם. רוב זמן המסך מחוץ לכדור הארץ מתרחש בקומיוניברס, כדור לכת צבעוני, מפורט ומלא בחיים. המחשבה המעמיקה מצד היוצרים בנוגע לעיצוב החייזרים ניכרת באישיות המגובשת של הדמויות הללו, גם אם הן זוכות לזמן מסך מועט. התמונה בסרט תמיד מעוררת עניין ומוצאת דרך לבדר את הצופה, בין אם הוא צעיר או מבוגר.

חלק ניכר מהעומק העלילתי בסרט נשען על החברות של אליאו וגלורדון. זאת לא הפעם הראשונה שבה פיקסאר מייצגת היטב חברות של שני נערים כמו ב”לוקה”, וגם כאן יש עומק מאחורי היחסים שלהם. שתי הדמויות זוכות למסעות פנימיים דומים הנובעים מהרצון שהוריהן יקבלו אותן, והתמורה לכך מרגשת כפי שאפשר לצפות מסרט של פיקסאר, גם אם היא לא משתווה לרמה של סרטים אחרים של האולפן. הכימיה בין אליאו וגלורדון מהפנטת, עד כדי שצופה מבוגר יהנה לצפות בהם גם בסצנות שההומור בהן מיועד לילדים, כמו מונטאז’ של השניים נהנים בקומיוניברס. לא מזיקה גם העובדה שגלורדון הוא דמות כריזמטית ומצחיקה מאוד ולעיתים קרובות גונב את ההצגה מגיבור הסרט.

בניגוד לסרטים הגדולים והמוערכים של פיקסאר, רבים מהרגעים הדרמטיים שנועדו לגרום גם לצופה הכי ציני לבכות אינם אפקטיביים מאוד ב”אליאו”. העלילה מתקדמת בקצב מאוד מהיר וללא פיתוח דמויות משכנע לגמרי. זהו אחד הסרטים הבודדים שיצאו לאחרונה שבאמת היה יכול להיעזר ב־15–20 דקות נוספות. המסעות של הדמויות, בייחוד זה של אליאו, מובנים לצופה, אך רגעי השיא, שבהם הסרט מניח את התשתית לבכי באמצעות מוזיקה שקטה ומלנכולית, לא בהכרח יסחטו את התגובה הרצויה. אומנם הדרמה בסרט אינה חסרת ערך, והיא בסך הכל מעניינת, רק שהיא לא מגיעה לריגושים ברמה של סרטי פיקסאר מקוריים כמו “רטטוי”.

בתור סרט מקורי “אליאו” גם חוטא לעיתים במבנה העלילה שלו. לא פעם ולא פעמיים הסרט נופל לקלישאות של סרטי ילדים בנוגע לדברים כמו יישוב סכסוכים בין הדמויות ופערים בין מה שהצופה יודע לעומת מה שהדמות יודעת. נוסף על כך, חלק מרכזי בעלילה הוא היחסים של אליאו עם דודתו אולגה, שמונתה לאפוטרופוסית שלו בעקבות אסון, ונדמה שהם לקוחים היישר מ”לילו וסטיץ'” – רק בלי הריגושים של הקלאסיקה האהובה. היחסים של אליאו ואולגה מוצגים מעט בתחילת הסרט ובסופו, ואינם מצדיקים את סצנות השיא של שתי הדמויות במערכה השלישית מבחינת סנטימנט. סביר להניח שהצופים ירגישו את הצורך בסרט ארוך יותר, שיאפשר לדמויות הללו להתפתח כראוי.

מצער מאוד לראות את הביצועים של “אליאו” בקופות הבין־לאומיות, שלא מעוררים אופטימיות לגבי הישגיו בארץ. מדובר כאן באחת היצירות המקוריות הטובות של פיקסאר בשנים האחרונות, וכנראה סרטו הטוב ביותר של האולפן מאז “נשמה”. הוא אולי לא הכי מרגש או מקורי מבחינה עלילתית, אבל הוא עושה את הדבר הכי חשוב שסרט צריך לעשות – לבדר ולסחוף את הצופה מההתחלה ועד הסוף. מי שיבחרו לצפות בסרט זה בקולנוע יזכו בשני מישורים: האחד בתמיכה ביצירה מקורית בתקופה שבה רוב סרטי הילדים הם רימייקים או המשכים, והשני – הם יזכו לראות סרט שהוא פשוט טוב. הישארו במקומותיכם עד אחרי הקרדיטים הראשונים להפתעה קטנה וחמודה.