יח"צ, לב
הוליווד צריכה לרדת על הברכיים, להודות לסטיבן קינג ולהרים אותו על כפיים. ג’יזס, הבן אדם כתב מיליון ואחת נובלות בערך ורק על שמו חקוקים 50 אחוזים מסך כל יצירות האימה הקולנועיות. ואין באמת צורך למנות את כולן פה, כי לאן שלא זורקים אבן אפשר בקלות לפגוע באחד הסרטים הללו. לאורך השנים קולנועני עיר החטאים נהנו (ועדיין נהנים) מהמעיין השופע שנקרא סטיבן קינג, סוג של תסריטאי צללים שהטקסטים שלו מצריכים רק עיבוד קל שבקלים. את רוב העבודה – אפיון דמויות, בניית עלילה קוהרנטית והיגיון פנימי של הסיפור – קינג כבר עשה. מה שנותר ליצרני הסרטים זה פשוט לתרגם הכול לחזיון אור־קולי מספק, מרהיב, מרתק ומעניין.
מייק פלנגן נמנה עם יוצרים אלה, שנהנים מפירותיו הבשלים והעסיסיים של קינג. ב־2019 הוא ביים את “ד”ר סליפ”, המשכון לסרט “הניצוץ” המבוסס על הרומן באותו השם. 12 שנה קדימה בזמן ופלנגן, אשף אימה בעצמו, מתפנה לביים סרט נוסף שמבוסס על טקסט של קינג. הפעם מדובר ב”חייו של צ’אק”, לא סיפור אימה טיפוסי של קינג (או אימה בכלל), וגם לא בדיוק מדע בדיוני כפי שמציגים אותו. הסרט, שעלה בשבוע שעבר לאקרנים, הוא מין אגדה מודרנית, סיפור חיים שמסופר בשלושה חלקים ומנסה להלך קסם על הצופים במינימליות האפשרית. על פי התגובות המקומיות והביקורות העולמיות הוא גם מצליח. אבל הטקסט הנ”ל מנסה לשאול שאלה פשוטה: למה?
“חייו של צ’אק” מורכב משלוש מערכות שמוצגות באופן א־ליניארי, טרנטינו סטייל. במערכה הראשונה אנחנו פוגשים את המורה מרטי (צ’יווטל אג’יפור) בזמן שהעולם סביבו קורס פיזית. זה קץ האנושות, האינטרנט נופל, אנשים נוטשים את הבתים ואפילו הכוכבים בשמיים מתפוצצים ומתאיידים. בכל הכאוס סביבו הוא נתקל בפרסומות ובפוסטרים ברחוב המעוטרים בפרצוף ממושקף, חביב ומסתורי העונה לשם צ’אק קראנץ (טום הידלסטון). עד סוף המערכה אין מושג ירוק מי האיש הזה. המערכה השנייה כבר מפגישה את צ’אק עם הקהל, אבל עדיין תחת מעטה מסתורי. כשהוא מטייל ברחוב, צ’אק נעצר ופוצח בריקוד אינטנסיבי לצלילי תופים. הוא סוחף איתו את העוברים והשבים וגם אישה אחת, שלפני רגע נפרדה מבן זוגה. במערכה השלישית והסוגרת נפרש בפני הצופים סיפור חייו של צ’אק היתום, שעיקרו בשנות ילדותו המאושרת בחיק סבתו וסבו, זיידי (מארק האמיל). את הסרט, אגב, מקריין ניק אופרמן במין נונשלנטיות שהיא ספק מעצבנת ספק משעשעת.
מהתלה רוחנית, מדיטציה קולנועית או סתם ניסיון לספק איזושהי פרספקטיבה חיובית על החיים – אלה שהיו ואלה שאולי יהיו. טו מאץ’ בולשיט ספיריטואלי? ובכן, כן. וזו בעצם המהות של “חייו של צ’אק”. רגע, שנייה. זה לא בהכרח אומר שמדובר בסרט גרוע, לא טוב או כישלון. בכל זאת, יש כאן קאדר רחב ומרשים של אנשי מקצוע, ובראשם מייק פלנגן, שהרימו פיצ’ר ראוי לצפייה. אבל וואלה, קשה לצאת מהסרט הזה בתחושה של “אוקיי, קול. סרט סבבה. אבל לא יותר מזה”.
המצקצקים יגידו ש”צ’אק” לא באמת מנסה להיות גדול מהחיים, אלא שדווקא המינימליזם שלו הוא זה שכובש את הלבלב. נכון, למינימליזם קולנועי יש את הקסם שלו, אבל ב”צ’אק”, סרט שמתיימר למסור מסר חיובי א-לה “החיים עצמם הם יקום אחד גדול”, זה לא עובד והמאמץ לרגש ניכר גם ניכר. אגב, כל קשר בינו לבין מדע בדיוני הוא מקרי בהחלט עד לא קיים. “חייו של צ’אק” הוא חצי פנטזיה, חצי דרמה מהורהרת. קצת משעשע, קצת עצוב ויותר מדי “סבבה. בוא נתקדם”.
מבחינת החוזק של הסיפור והעלילה – זה לא זה. פלנגן ידוע כמספר סיפורים טובים, ואף על פי שגם עיבודים טובים הוא יודע לעשות – עיינו ערך “נפילתו של בית אשר” או “מי מתגורר בבית היל” – משהו כאן לא עובד. ולא, אין באמת צורך לקרוא את הסיפור המקורי של קינג. בא בן אדם, משלם ממיטב כספו ומצפה לראות סרט טוב וליהנות. אבל פלנגן, למרבה הצער, לא מספק את הפלז’ר מרומם הרוח הזה. “צ’אק” הוא סרט מהוסס, לא סוחף ולמען האמת – קצת משעמם. אופן הבנייה שלו היא נקודת התורפה שלו. ניוזפלאש – לא כל עיבוד חייב להיות נאמן למקור. הסרט מתחיל בקריסת יקום, ממשיך בנקודה לא קשורה ותמוהה ומסתיים במה שהיה אמור להיות הסרט כולו. עד שמגיעים למערכה הסוגרת של “צ’אק” העייפות כבר הנפשית כבר משתלטת וקשה לרכז את הקשב סביב הנעשה. אם פלנגן ביקש לחגוג את החיים ב”חייו של צ’אק” – הוא היה צריך להתאמץ קצת יותר.
בתור סרט מתקתק להפליא, כתוב בסדר גמור במרביתו וכזה שמתהדר בפסקול לא רע בכלל, “חייו של צ’אק” הצליח, משום מה, לכבוש את לבבות הצופים. יש מצב שזה בדיוק מה שהקהל המודרני מחפש, בייחוד בעידן מחורבן כמו זה – סרטים מינימליסטיים ומעודנים (מדי) על הטוב, הרע, המתוק, הדבש והעוקץ בחיים. מצד שני, גם מינימליזם פילוסופי צריך לדעת לעשות, ולטפל ביד טובה בסיפור ובעלילה כך שיהיו מעניינים יותר, מרתקים ולא מלאכותיים. ולמען השם, למה טום הידלסטון, אחת הסיבות הגיקיות היחידות שהסרט הזה במדור, מופיע כאן בקושי 20 דקות?
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירן יושעי
יח"צ, לב
הוליווד צריכה לרדת על הברכיים, להודות לסטיבן קינג ולהרים אותו על כפיים. ג’יזס, הבן אדם כתב מיליון ואחת נובלות בערך ורק על שמו חקוקים 50 אחוזים מסך כל יצירות האימה הקולנועיות. ואין באמת צורך למנות את כולן פה, כי לאן שלא זורקים אבן אפשר בקלות לפגוע באחד הסרטים הללו. לאורך השנים קולנועני עיר החטאים נהנו (ועדיין נהנים) מהמעיין השופע שנקרא סטיבן קינג, סוג של תסריטאי צללים שהטקסטים שלו מצריכים רק עיבוד קל שבקלים. את רוב העבודה – אפיון דמויות, בניית עלילה קוהרנטית והיגיון פנימי של הסיפור – קינג כבר עשה. מה שנותר ליצרני הסרטים זה פשוט לתרגם הכול לחזיון אור־קולי מספק, מרהיב, מרתק ומעניין.
מייק פלנגן נמנה עם יוצרים אלה, שנהנים מפירותיו הבשלים והעסיסיים של קינג. ב־2019 הוא ביים את “ד”ר סליפ”, המשכון לסרט “הניצוץ” המבוסס על הרומן באותו השם. 12 שנה קדימה בזמן ופלנגן, אשף אימה בעצמו, מתפנה לביים סרט נוסף שמבוסס על טקסט של קינג. הפעם מדובר ב”חייו של צ’אק”, לא סיפור אימה טיפוסי של קינג (או אימה בכלל), וגם לא בדיוק מדע בדיוני כפי שמציגים אותו. הסרט, שעלה בשבוע שעבר לאקרנים, הוא מין אגדה מודרנית, סיפור חיים שמסופר בשלושה חלקים ומנסה להלך קסם על הצופים במינימליות האפשרית. על פי התגובות המקומיות והביקורות העולמיות הוא גם מצליח. אבל הטקסט הנ”ל מנסה לשאול שאלה פשוטה: למה?
“חייו של צ’אק” מורכב משלוש מערכות שמוצגות באופן א־ליניארי, טרנטינו סטייל. במערכה הראשונה אנחנו פוגשים את המורה מרטי (צ’יווטל אג’יפור) בזמן שהעולם סביבו קורס פיזית. זה קץ האנושות, האינטרנט נופל, אנשים נוטשים את הבתים ואפילו הכוכבים בשמיים מתפוצצים ומתאיידים. בכל הכאוס סביבו הוא נתקל בפרסומות ובפוסטרים ברחוב המעוטרים בפרצוף ממושקף, חביב ומסתורי העונה לשם צ’אק קראנץ (טום הידלסטון). עד סוף המערכה אין מושג ירוק מי האיש הזה. המערכה השנייה כבר מפגישה את צ’אק עם הקהל, אבל עדיין תחת מעטה מסתורי. כשהוא מטייל ברחוב, צ’אק נעצר ופוצח בריקוד אינטנסיבי לצלילי תופים. הוא סוחף איתו את העוברים והשבים וגם אישה אחת, שלפני רגע נפרדה מבן זוגה. במערכה השלישית והסוגרת נפרש בפני הצופים סיפור חייו של צ’אק היתום, שעיקרו בשנות ילדותו המאושרת בחיק סבתו וסבו, זיידי (מארק האמיל). את הסרט, אגב, מקריין ניק אופרמן במין נונשלנטיות שהיא ספק מעצבנת ספק משעשעת.
מהתלה רוחנית, מדיטציה קולנועית או סתם ניסיון לספק איזושהי פרספקטיבה חיובית על החיים – אלה שהיו ואלה שאולי יהיו. טו מאץ’ בולשיט ספיריטואלי? ובכן, כן. וזו בעצם המהות של “חייו של צ’אק”. רגע, שנייה. זה לא בהכרח אומר שמדובר בסרט גרוע, לא טוב או כישלון. בכל זאת, יש כאן קאדר רחב ומרשים של אנשי מקצוע, ובראשם מייק פלנגן, שהרימו פיצ’ר ראוי לצפייה. אבל וואלה, קשה לצאת מהסרט הזה בתחושה של “אוקיי, קול. סרט סבבה. אבל לא יותר מזה”.
המצקצקים יגידו ש”צ’אק” לא באמת מנסה להיות גדול מהחיים, אלא שדווקא המינימליזם שלו הוא זה שכובש את הלבלב. נכון, למינימליזם קולנועי יש את הקסם שלו, אבל ב”צ’אק”, סרט שמתיימר למסור מסר חיובי א-לה “החיים עצמם הם יקום אחד גדול”, זה לא עובד והמאמץ לרגש ניכר גם ניכר. אגב, כל קשר בינו לבין מדע בדיוני הוא מקרי בהחלט עד לא קיים. “חייו של צ’אק” הוא חצי פנטזיה, חצי דרמה מהורהרת. קצת משעשע, קצת עצוב ויותר מדי “סבבה. בוא נתקדם”.
מבחינת החוזק של הסיפור והעלילה – זה לא זה. פלנגן ידוע כמספר סיפורים טובים, ואף על פי שגם עיבודים טובים הוא יודע לעשות – עיינו ערך “נפילתו של בית אשר” או “מי מתגורר בבית היל” – משהו כאן לא עובד. ולא, אין באמת צורך לקרוא את הסיפור המקורי של קינג. בא בן אדם, משלם ממיטב כספו ומצפה לראות סרט טוב וליהנות. אבל פלנגן, למרבה הצער, לא מספק את הפלז’ר מרומם הרוח הזה. “צ’אק” הוא סרט מהוסס, לא סוחף ולמען האמת – קצת משעמם. אופן הבנייה שלו היא נקודת התורפה שלו. ניוזפלאש – לא כל עיבוד חייב להיות נאמן למקור. הסרט מתחיל בקריסת יקום, ממשיך בנקודה לא קשורה ותמוהה ומסתיים במה שהיה אמור להיות הסרט כולו. עד שמגיעים למערכה הסוגרת של “צ’אק” העייפות כבר הנפשית כבר משתלטת וקשה לרכז את הקשב סביב הנעשה. אם פלנגן ביקש לחגוג את החיים ב”חייו של צ’אק” – הוא היה צריך להתאמץ קצת יותר.
בתור סרט מתקתק להפליא, כתוב בסדר גמור במרביתו וכזה שמתהדר בפסקול לא רע בכלל, “חייו של צ’אק” הצליח, משום מה, לכבוש את לבבות הצופים. יש מצב שזה בדיוק מה שהקהל המודרני מחפש, בייחוד בעידן מחורבן כמו זה – סרטים מינימליסטיים ומעודנים (מדי) על הטוב, הרע, המתוק, הדבש והעוקץ בחיים. מצד שני, גם מינימליזם פילוסופי צריך לדעת לעשות, ולטפל ביד טובה בסיפור ובעלילה כך שיהיו מעניינים יותר, מרתקים ולא מלאכותיים. ולמען השם, למה טום הידלסטון, אחת הסיבות הגיקיות היחידות שהסרט הזה במדור, מופיע כאן בקושי 20 דקות?
חייו של הייפ
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירן יושעי
