סת’ רוגן דיבר לא מעט על השינויים שעברה הוליווד בשני העשורים האחרונים. עד לפני כעשור סרט שנכשל בקופות יכול להצליח בהפצה למדיה הביתית, והאולפנים היו מוכנים להמשיך ליצור סרטים באותו סגנון. האולפנים ידעו אז מתי לכוון לקהל אמריקאי ומתי לקהל הבין־לאומי, וכך נוצר תור זהב של קומדיות אמריקאיות. אבל הוליווד המודרנית היא לא הוליווד של הניינטיז או שנות ה־2000. העדיפות כיום ניתנת בעיקר לסרטים שיצליחו ברחבי העולם. דעיכת הדי־וי־די הפכה את הקומדיות ממסמר הערב של הקולנוע למשהו שנזרק ונעלם בסטרימינג. המותגים כבשו את רוב הבמה ואז את כולה, והמפיקים כיום פוחדים לאשר תסריטים מקוריים מהפחד שכישלון יעלה להם במשרה. דווקא בטלוויזיה בחרו רוגן ושותפו אוון גולדברג (“סופרבאד”) ללעוג למצב הנוכחי אבל להוסיף מעט תקווה שהאחד שירצה לעשות את השינוי באמת יצליח, לפחות חלקית. כך נולדה הקומדיה החדשה של אפל, “הסטודיו”.
רוגן מגלם בסדרה את מאט רמיק, מפיק באולפני “קונטיננטל” הממונה במפתיע למשרת המנהל, לאחר שהבוסית הקודמת שלו (קתרין אוהרה) מפוטרת ע”י נשיא האולפנים (בריאן קרנסטון). רמיק הוא אדם סנוב שבז למיינסטרים, צמא לכל טיפת הכרה מהמפורסמים, מהאנשים מעליו ומתחתיו, ובטוח שלתפקיד שלו ולקולנוע בכללי יש איזושהי חשיבות. הוא גם נהנה לפעמים להתמסטל, כי בכל זאת סת’ רוגן נשאר סת’ רוגן. רמיק מתלהב מהקידום ומבטיח לעצמו ולחבריו לעבודה שלצד סרטי פרנצ’ייז הוא ידאג ש”קונטיננטל” בניהולו תחזור להפיק סרטים אומנותיים ומקוריים, כאלה שנכחדו מהמסך. הפרויקט הראשון שעליו הוא נאלץ לעבוד הוא סרט המבוסס על מותג השתייה “קול אייד”, אך הוא משוכנע שיצליח לגייס במאי אוטר, קצת כמו שוורנר שכנעו את גרטה גרוויג להפוך את מותג הברבי לסרט איכות. בכל פרק יש עלילה שונה שתוקפת נושאים אחרים שמעסיקים את התעשייה: טקסי הפרסים, ההערצה לצילום בפילם (בפרק מחווה ל”צ’יינה טאון”), רשתות הסטרימינג שעלולות לקנות את כולם ואפילו לאובססיה ההוליוודית עם פוליטיקת זהויות והניסיונות הדון קישוטיים לא להעליב אף אחד.
הצלחת הסדרה טמונה בכישרון הרב של צוות הכותבים, שיודעים לזהות בדיוק את הנקודות המצחיקות בכל אחד מהנושאים ולהגחיך אותן. אף דמות לא חומקת מלעג הסאטירה – הן חלק מהתעשייה, משמע הן חלק מהקרקס. וכמו כל תסריט טוב, מה שבאמת מרים אותו היא עבודת הבימוי של רוגן וגולדברג, שכבר הוכיחו את עצמם מאחורי המצלמה עם “סוף” ו”ריאיון סוף”, וכאן הם מצליחים להתעלות על עצמם ולהוציא את הטוב ביותר מהקאסט. כל סצנה בסדרה צולמה בטייק מתמשך אחד, ולפעמים נמשכה חמש דקות שלמות, אבל ניכר שהשחקנים יודעים לשמור על טיימינג קומי ודיוק. רוגן וגולדברג סיפרו בראיונות שכשהיו פשלות בזמן טייק או כשבדיחה כלשהי לא עבדה, השחקנים היו צריכים לאלתר על המקום כדי שהסצנה תעבוד בלי שיצטרכו לחתוך.
ההחלטה של רוגן וגולדברג לצלם בוואן שוט הגיעה מהפרק השני, THE ONER, שעושה מחווה לסגנון. בפרק הזה מאט נוסע לסט הצילומים של אחד מסרטי החברה כדי לצפות מהצד בוואן שוט שלהם, וכיאה לדמות שלו, הגעתו יוצרת בעיות. גם כאן, כמו ב”בירדמן” או ב־1917, העריכה חיברה את הסצנות כאילו צולמו בטייק מתמשך אחד, וזה נעשה טוב כל כך עד שקשה להגיד איפה הן נחתכו. הקצב המהיר והעובדה שהצופים לא יכולים לברוח מהמתרחש הודות לקאטים הופכים את הפרק לחוויה שרק הולכת ומידרדרת. אפשר להבין למה המבקרים והצופים קבעו שהוא הטוב ביותר העונה – הוא משלב בין טכניקה ברמת מאסטרפיס לקומדיית טעויות קרינג’ית ומצחיקה.
אבל המקומות המוצלחים ב”הסטודיו” מבליטים את עקב האכילס שלה. בפרק החמישי הדמות של קווין, המפיקה הצעירה שמחפשת הכרה, והדמות של סאל, המפיק הבכיר והוותיק יותר, מתחרים ביניהם מי יצליח ללהק את הבמאי שהמליצו עליו לסרט האימה החדש של החברה. הכתיבה גורמת להזדהות עם חייו העצובים של סאל ולרחם עליו, אבל לא מצליחה להפוך את קווין לדמות שמייצרת אמפתיה בעצמה. אף שהוא זחוח ומסכן, היא נלחמת מולו בלי כפפות משי ופוגעת לו בקריירה. נדמה שרצו להגיד משהו על יחסים מגדריים במקומות העבודה ועל הקושי הנשי לעלות בסולם, אבל במקום זה הפכו את הדמות הנשית לבורדרליין מרושעת. כל הניצחונות שלה נראים קלים מדי. הפרק נגמר בטון מרגיז, והוא בוודאות הנקודה החלשה בסדרה.
“הסטודיו” מצליחה לשלב בין קומדיה מטופשת לסאטירה נוקבת נגד הוליווד, בדגש על החלק השני. הצופים שלא מתעניינים כל כך בתעשיית הסרטים (כי יש להם תחביבים נורמליים יותר) יתחברו בעיקר לדמויות ולקומדיה, אבל עלולים להרגיש לא קשורים מספיק לעולם. אבל לכל אלה שהאהבה (והשנאה) לקולנוע זורמים בדמם הצפייה חובה, לפחות כדי לראות עד כמה רוגן התפתח כאומן – מהבחור הצעיר והשמנמן שנלקח תחת חסותו של ג’אד אפאטו לאחד שכותב ומביים בעצמו והופך שחקנים צעירים לבני טיפוחיו. בתוך השיח על היעלמותם של סרטי הקומדיה מהמסך יכול להיות מעניין לראות אותו נכנס לנעליו של אפאטו ומחיה בעצמו את הז’אנר.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: שחר קפילי
סת’ רוגן דיבר לא מעט על השינויים שעברה הוליווד בשני העשורים האחרונים. עד לפני כעשור סרט שנכשל בקופות יכול להצליח בהפצה למדיה הביתית, והאולפנים היו מוכנים להמשיך ליצור סרטים באותו סגנון. האולפנים ידעו אז מתי לכוון לקהל אמריקאי ומתי לקהל הבין־לאומי, וכך נוצר תור זהב של קומדיות אמריקאיות. אבל הוליווד המודרנית היא לא הוליווד של הניינטיז או שנות ה־2000. העדיפות כיום ניתנת בעיקר לסרטים שיצליחו ברחבי העולם. דעיכת הדי־וי־די הפכה את הקומדיות ממסמר הערב של הקולנוע למשהו שנזרק ונעלם בסטרימינג. המותגים כבשו את רוב הבמה ואז את כולה, והמפיקים כיום פוחדים לאשר תסריטים מקוריים מהפחד שכישלון יעלה להם במשרה. דווקא בטלוויזיה בחרו רוגן ושותפו אוון גולדברג (“סופרבאד”) ללעוג למצב הנוכחי אבל להוסיף מעט תקווה שהאחד שירצה לעשות את השינוי באמת יצליח, לפחות חלקית. כך נולדה הקומדיה החדשה של אפל, “הסטודיו”.
רוגן מגלם בסדרה את מאט רמיק, מפיק באולפני “קונטיננטל” הממונה במפתיע למשרת המנהל, לאחר שהבוסית הקודמת שלו (קתרין אוהרה) מפוטרת ע”י נשיא האולפנים (בריאן קרנסטון). רמיק הוא אדם סנוב שבז למיינסטרים, צמא לכל טיפת הכרה מהמפורסמים, מהאנשים מעליו ומתחתיו, ובטוח שלתפקיד שלו ולקולנוע בכללי יש איזושהי חשיבות. הוא גם נהנה לפעמים להתמסטל, כי בכל זאת סת’ רוגן נשאר סת’ רוגן. רמיק מתלהב מהקידום ומבטיח לעצמו ולחבריו לעבודה שלצד סרטי פרנצ’ייז הוא ידאג ש”קונטיננטל” בניהולו תחזור להפיק סרטים אומנותיים ומקוריים, כאלה שנכחדו מהמסך. הפרויקט הראשון שעליו הוא נאלץ לעבוד הוא סרט המבוסס על מותג השתייה “קול אייד”, אך הוא משוכנע שיצליח לגייס במאי אוטר, קצת כמו שוורנר שכנעו את גרטה גרוויג להפוך את מותג הברבי לסרט איכות. בכל פרק יש עלילה שונה שתוקפת נושאים אחרים שמעסיקים את התעשייה: טקסי הפרסים, ההערצה לצילום בפילם (בפרק מחווה ל”צ’יינה טאון”), רשתות הסטרימינג שעלולות לקנות את כולם ואפילו לאובססיה ההוליוודית עם פוליטיקת זהויות והניסיונות הדון קישוטיים לא להעליב אף אחד.
הצלחת הסדרה טמונה בכישרון הרב של צוות הכותבים, שיודעים לזהות בדיוק את הנקודות המצחיקות בכל אחד מהנושאים ולהגחיך אותן. אף דמות לא חומקת מלעג הסאטירה – הן חלק מהתעשייה, משמע הן חלק מהקרקס. וכמו כל תסריט טוב, מה שבאמת מרים אותו היא עבודת הבימוי של רוגן וגולדברג, שכבר הוכיחו את עצמם מאחורי המצלמה עם “סוף” ו”ריאיון סוף”, וכאן הם מצליחים להתעלות על עצמם ולהוציא את הטוב ביותר מהקאסט. כל סצנה בסדרה צולמה בטייק מתמשך אחד, ולפעמים נמשכה חמש דקות שלמות, אבל ניכר שהשחקנים יודעים לשמור על טיימינג קומי ודיוק. רוגן וגולדברג סיפרו בראיונות שכשהיו פשלות בזמן טייק או כשבדיחה כלשהי לא עבדה, השחקנים היו צריכים לאלתר על המקום כדי שהסצנה תעבוד בלי שיצטרכו לחתוך.
ההחלטה של רוגן וגולדברג לצלם בוואן שוט הגיעה מהפרק השני, THE ONER, שעושה מחווה לסגנון. בפרק הזה מאט נוסע לסט הצילומים של אחד מסרטי החברה כדי לצפות מהצד בוואן שוט שלהם, וכיאה לדמות שלו, הגעתו יוצרת בעיות. גם כאן, כמו ב”בירדמן” או ב־1917, העריכה חיברה את הסצנות כאילו צולמו בטייק מתמשך אחד, וזה נעשה טוב כל כך עד שקשה להגיד איפה הן נחתכו. הקצב המהיר והעובדה שהצופים לא יכולים לברוח מהמתרחש הודות לקאטים הופכים את הפרק לחוויה שרק הולכת ומידרדרת. אפשר להבין למה המבקרים והצופים קבעו שהוא הטוב ביותר העונה – הוא משלב בין טכניקה ברמת מאסטרפיס לקומדיית טעויות קרינג’ית ומצחיקה.
אבל המקומות המוצלחים ב”הסטודיו” מבליטים את עקב האכילס שלה. בפרק החמישי הדמות של קווין, המפיקה הצעירה שמחפשת הכרה, והדמות של סאל, המפיק הבכיר והוותיק יותר, מתחרים ביניהם מי יצליח ללהק את הבמאי שהמליצו עליו לסרט האימה החדש של החברה. הכתיבה גורמת להזדהות עם חייו העצובים של סאל ולרחם עליו, אבל לא מצליחה להפוך את קווין לדמות שמייצרת אמפתיה בעצמה. אף שהוא זחוח ומסכן, היא נלחמת מולו בלי כפפות משי ופוגעת לו בקריירה. נדמה שרצו להגיד משהו על יחסים מגדריים במקומות העבודה ועל הקושי הנשי לעלות בסולם, אבל במקום זה הפכו את הדמות הנשית לבורדרליין מרושעת. כל הניצחונות שלה נראים קלים מדי. הפרק נגמר בטון מרגיז, והוא בוודאות הנקודה החלשה בסדרה.
“הסטודיו” מצליחה לשלב בין קומדיה מטופשת לסאטירה נוקבת נגד הוליווד, בדגש על החלק השני. הצופים שלא מתעניינים כל כך בתעשיית הסרטים (כי יש להם תחביבים נורמליים יותר) יתחברו בעיקר לדמויות ולקומדיה, אבל עלולים להרגיש לא קשורים מספיק לעולם. אבל לכל אלה שהאהבה (והשנאה) לקולנוע זורמים בדמם הצפייה חובה, לפחות כדי לראות עד כמה רוגן התפתח כאומן – מהבחור הצעיר והשמנמן שנלקח תחת חסותו של ג’אד אפאטו לאחד שכותב ומביים בעצמו והופך שחקנים צעירים לבני טיפוחיו. בתוך השיח על היעלמותם של סרטי הקומדיה מהמסך יכול להיות מעניין לראות אותו נכנס לנעליו של אפאטו ומחיה בעצמו את הז’אנר.
התלמיד הסטונר נעשה המורה הסטונר
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: שחר קפילי
