״ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים״ יכול להיות נפלא, להחזיר למארוול את כבודה האבוד ולבסס בשנית את מעמדה כאימפריה, בדיוק בדרך לעוד שלב חשוב ביקום הקולנועי שלה. אז האם מדובר בסרט מצליח או בעוד עיבוד כושל, כאשר על כתפיהם של המופלאים מונחים כישלונות העבר, והאם הם יצליחו לעמוד במשימה ולהציל את היקום?

מג׳סיקה אלבה עם עיניים כחולות ועד ג׳וני סטורם אפרו-אמריקאי, כולם רצו להיות ההמצאה וההצלחה הבאה של גיבורי העל. כבר למעלה מ-20 שנה הוליווד מנסה לברוא מחדש את הייצוג המשפחתי של הרביעייה המופלאה, כפי שנראה בקומיקס. פעם אחת זה הסתיים בשני סרטים נשכחים ובפעם השנייה בכישלון קופתי מהדהד ומביך במיוחד. דווקא כשזה נוגע למשהו כל כך בסיסי כמו משפחה – נראה שהצופים אינם מוכנים להיות סבלנים וסובלניים לשינוים.

בעלילת “ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים” אנחנו קופצים ליקום אלטרנטיבי במולטי־וורס של מארוול: כדור הארץ 828, שם חיים ארבעת המופלאים בסגנון רטרו־עתידני סטייל שנות ה־60. ריד ריצ׳רדס (פדרו פסקל), סו סטורם־ריצ׳רדס (ונסה קירבי) אחיה ג׳וני (ג׳וזף קווין) וחברם הטוב בן גרים (איבון מוס־בכרך) נעשו לאייקונים בעקבות תאונת חלל ששינתה את הדי־אן־איי שלהם והפכה אותם לגיבורי על. כעת חבורת המופלאים בדרך להרחיב את המשפחה, נערכים מחדש להגעתו של יורש עצר – עם כמה בעיות קטנות, כמו סכנה קיומית בדמות גולשת כסופה (ג׳וליה גארנר) והנבל גלקטוס (ראלף אינסון), מחריב עולמות בעל תיאבון תמידי.

הבחירה ביקום אלטרנטיבי היא חכמה. ליצור מציאות חדשה, שונה מהעולם הקיים בו הם לא רלוונטים, כבר מייצר עבור הצופה אמון בגיבוריו החדשים. החיסרון היחיד בכך הוא שזה דורש זמן והרבה ממנו. לפחות שליש מעלילת הסרט מוקדש לאין־ספור אקספוזיציות שמטרתן לשכתב מחדש את כל מה שידוע על מארוול וארבעת המופלאים. כאשר הצופה כבר מושקע ומתמסר לאותם אירועים, כל מה שנשאר להציג בפשטות זה אירוע מחולל של נבל חסר אישיות ועומק שרוצה לחטוף תינוק, ואם לא יצליח במשימתו – יחריב את העולם. קלאסי.

אחד המאפיינים המייחדים את ארבעת המופלאים משאר גיבורי העל הוא המיתוג שלהם כמשפחה. משפחה הוא אחד מהיסודות החשובים ביותר לאדם אך נראה שיוצרי הסרט לא רצו לבחון באמת את הקונספט לעומקו, אלא רק לדחוף אותו לגרון. זה הופך את הסרט לטרחני ומעייף, כזה שמדבר על הדברים במקום להרגיש אותם. כל אחת מהדמויות עומדת  בפני עצמה – הם נפגשים בצורה כזו או אחרת כאשר הם גרים ועובדים יחד, אבל לא נראה שום קשר רגשי מהותי, מלבד עליצות גברית בין בן וג׳וני לנוכח המאפיינים השונים שלהם והעובדה שאין מה לעשות איתם מבחינה עלילתית.

ומה לגבי פדרו פסקל בתור ריד ריצ׳רדס, מדען גאון המתמודד עם איזון היגיון ורגש? משהו פה לא לגמרי עובד בליהוק – בין אם זו הכימיה בינו לבין ונסה קירבי, התפיסה שלו כ-לב אנושי מהלך והניסיון להכניס אותו למשבצת פטריארכלית מקבעת, שלא תואמת את הפרסונה החיצונית החופשית שיצר. אין ספק שהבחירה בפסקל נעשתה בחוכמה. הוא אחד השחקנים המזוהים ביותר עם התקופה הנוכחית, אידיאל האב (או הדאדי) של דורנו. אבל אין זה אומר שזה גם עובד בתפאורת העולם החדש שיצרו.

אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה ונראה שסו סטורם בהחלט מסתתרת שם מאחורי בעלה לאורך כל הסרט. היא מופיעה לרגעים בנאומים דרמטיים שלא יביישו שום אופרת סבון, אך בעיקר משמשת רחם עבור קלף המיקוח הכי חשוב בסרט – פרנקלין, בנם של הזוג. כמו שאידיאל האב של דורנו אינו מתאים לעולם החדש שיצרה מארוול, כך גם קיבעון וכליאת האישה לתפקידיה המגדריים בלבד הם מיושנים, מגוחכים ובעיקר מרגיזים. המרחק שהסרט נע בו, בין אותם סרטי “העצמה נשית” לבין דמות כלואה הוא אדיר, וללא ספק היה עובר חלק יותר באמצעות מתינות. נקודת אמצע שנראה שחסרה: היכולת לשמר חלק (גם אם קטן) מהעולם המודרני בתוך התדמית השמרנית.

לא ניתן לפספס שסרט זה הוא “סרט מעבר”, כלומר משמעותו המרכזית היא להכין את הצופים לסרטים הבאים ביקום הקולנועי של מארוול. ובכל זאת, יש שיאמרו שגם בסרטי מעבר הצופה רוצה להרגיש שזו לא נקודת ציון רגעית, אלא סיפור וחוויה משמעותית שהוא נכנס אליה. כאן זה לא המצב.

״המשפחה הראשונה של מארוול״ היא משפחה שמרנית ומרובעת. עוד ניסיון של ענקית הקומיקס להשאיר את היקום הקולנועי שלה רלוונטי למעריצים עייפים. אחרי הפנתרים השחורים ותקופת ההעצמה הנשית בשקל, מארוול החליטה לקחת צעד אחורה ולהשאיר את הפוליטיקה בצד. הרי משפחה היא לפני הכול – או לפחות זה המסר שהיא רוצה שיאמינו לו.