נדמה שכבר נכתב הכול בז’אנר המסע בזמן – טוויסטים עלילתיים, פרדוקסים מתוחכמים, אפקטים דרמטיים והרבה ניסיונות נואשים לתקן את העבר. למרות זאת, יש משהו ממכר ואוניברסלי באפשרות לחזור אחורה, אפילו לרגע, ולשנות משהו קטן שישנה את המציאות כולה, בדומה לאפקט הפרפר. אולי זו הסיבה שהז’אנר הזה ממשיך לצוף שוב ושוב בספרות ובקולנוע ולשמש כר פורה לנרטיבים שמאזנים בין מדע לפלא ובין מנגנוני עלילה לפסיכולוגיה עדינה. סיפורים על מסע בזמן לא עוסקים רק בזמנים – הם עוסקים ברגשות, בחרטה ובזיכרון. דווקא מתוך השילוב הזה, בין האפשרי לבלתי אפשרי, נולדים סיפורים שמצליחים להחזיק מראה רגשית מול החיים.

המהלך העלילתי ברומן “באותה שעה מחר” מאת אמה שטראוב הוא פשוט לכאורה: אישה בת 40 חוזרת פתאום לגיל 16, ורצף החיים המשמים שלה נשבר. לאחר ההלם הראשוני אליס מנסה להתמודד עם הסיטואציה ולהבין שיש לה אפשרות לשנות את העתיד. היא חוזרת לתיכון שבו למדה, פוגשת את חברי ילדותה (שבחייה הבוגרים כבר נעלמו, למעט חברתה הטובה ביותר), מתמודדת עם העובדה שאביה הצעיר אינו עוד האיש המבוגר והחולה מההווה, ונוחתת עליה ההבנה שהיא יכולה לחוות מחדש את רגעי ילדותה ואולי אפילו לתקן את מה שלא הסתדר בפעם הראשונה.

הספר מזכיר לפרקים את הסרט “לקום אתמול בבוקר”, שבו הדמות הראשית נלכדת בלולאת זמן וצריכה להבין מה בדיוק עליה לשנות כדי להשתחרר. אבל שטראוב מנסה ליצור משהו אחר והופכת את הקונספט: גיבורת הסיפור אליס לא נתקעת באותו יום שוב ושוב ללא יכולת בחירה, אלא מקבלת את הזכות לבחור להגיע שוב לאותו יום מכריע בחייה – יום הולדתה ה־16. כמו גיבור הסרט, גם אליס מנסה להבין מה ראוי לתקן ומה פשוט צריך להישאר כפי שהיה. אלא שבניגוד לסרט הקומי, כאן מדובר במסע רגשי סוחף שמעמיק לתוך שאלות הרות גורל.

ניתן לחשוב לכאורה שמדובר בעוד ספר קלאסי של חזרה בזמן, אבל מתחת לפני השטח נרקם מסע רגשי עמוק. זו לא רק חזרה לעבר, אלא נגיעה רכה בנימיו של האדם: הדיאלוגים מלאי חום ורגש, הקשרים המשפחתיים מורכבים ואמיתיים, והסיפור מזכיר לקורא עד כמה החיים הם מצרך שביר, מתעתע וחד־פעמי, וזה מסר מורכב מאוד שקשה להעביר נכון בספר העוסק במסע בזמן. שטראוב לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל, אלא מבקשת לגעת בשאלות בליבו של האדם. זהו סיפור על אובדן, אהבה וניסיון להחזיק בזמן רגעים שהולכים ואובדים. היא שוזרת את העלילה כמו חלום בהקיץ: מהורהרת, מלאת געגוע, אבל גם מלווה בקריצה, בהומור ובקלילות שמונעים מהספר להיות דרמה כבדה מדי.

הרעיון מזכיר את הסרט “דלתות מסתובבות”, שבו כל בחירה קטנה יוצרת עתיד אחר לגמרי. גם אליס, בעודה קופצת בזמן, מגלה שלכל פעולה שלה יש השפעה על מה שיקרה בהמשך, והיא נעה בין גרסאות שונות של חייה, שוקלת אם להישאר במסלול שבו בחרה או לנסות שוב, אולי לתקן עוד משהו. כמו הדמות ההיא מהסרט, גם היא מגלה שאין מציאות אחת “נכונה” – יש רק מציאויות שונות, שכל אחת מהן נובעת מדלת שנפתחה או נסגרה.

סצנות הילדות שחוזרות על עצמן מתובלות בחוש הומור משובח, היות שמדובר באישה בת 40 שתקועה שוב בגוף של ילדה בת 16. הקטעים הללו מלווים ברגעים משעשעים על העבר שנשכח, באירועים מכוננים שהגיבורה שכחה את השפעתם ובהבנה שיש חוויות שלא יחזרו לעולם וזו הזדמנות נדירה ליהנות מהן שוב, בניגוד למבוגרים, שנוטים לשכוח איך זה באמת לשמוח, להתבלבל ולהתרגש מהחיים בפעם הראשונה כמו באותם רגעים קטנים ומאושרים.

למרות האלמנט העלילתי של חזרה בזמן, הספר לא נשען באמת על ז’אנר הפנטזיה או המדע הבדיוני, אלא להפך. הרכיב הזה, שיכול היה לשמש בסיס להרפתקה עשירה ומפתיעה, נותר רוב הזמן ברקע ומשמש בעיקר כלי רגשי־נרטיבי. דווקא בשל כך התפספסה ההזדמנות להעמיק עוד בממד הפנטזיה, לשחק יותר עם גבולות הזמן והמרחב ולאתגר את הקוראים בדמיון אמיתי. עם זאת, יש בספר רגעים שבהם נרקם מעין קסם שקט עדין, רגשי, כמעט בלתי מורגש, שהופך את החוויה הספרותית למיוחדת בדרכה. דווקא בזכות האיפוק הזה הספר יכול להתאים גם למי שלא מתחברים לז’אנר הפנטזיה המובהק אבל סקרנים לבדוק מה קורה בעולם שבו יש יקומים מקבילים עם מציאויות שונות.

“באותה שעה מחר” הוא ספר קולח, נעים לקריאה, כזה שקל לשקוע בו ולסיים אותו כמעט בנשימה אחת. הוא מצליח לגעת במגוון רגשות, לעיתים בהומור, לעיתים ברוך ולעיתים בכאב, ולתאר בעדינות מערכות יחסים קרובות: בין הורים לילדיהם, בין בני זוג, ובעיקר בין אדם לעצמו. אף על פי שממד הפנטזיה שבו נותר מינורי יחסית, הספר מצליח לרגש ולהעביר תחושה של מסע פנימי עמוק, גם אם לא פורץ דרך. זהו סיפור על האפשרות לשוב לאחור, אבל לא פחות מכך – על מה שלא ניתן לשחזר באמת.